תמר

השקנאים הגביהו עוף,

עלעול המתאבך אל־על

ושמש בם אורה –

לבן, שחור־לבן, שחור

משחק של אור וצל.

עמדנו שם ליד הסדריה,

מבט, חיוך, מילים של סתם,

תנועה של יד, ושחוק –

ואהבה,

שפה המובנה אך לנו.

רגליים יחפות, ידיים רשולות

ושערך סתור,

ושמש בו אורה 

זהוב וחום, זהוב וחום,

משחק של אור וצל.

ילדה שלי,

הסתיו באגוזים שלדלתנו,

השקנאים בחֵץ מאור לאור,

הרחיקו נדוד –

והם ישובו עוד לעת אביב.

ואת באביבך מתחת לפרחים,

ואת כמותם,

ושמש בם אורה

זהוב אדום, זהוב אדום,

משחק של אור וצל.

ושם איתך כל היפה והטהור שבי.

ילדה שלי,

ילדה.

אבא