מוקי שלנו
נער גבוה, שחור תלתלים, שתי גומות חן וחיוך בישני. כך קבל את פני כשנכנסתי ל״חדר״ של משפחת ידין לפני המון שנים והוא עודנו תלמיד בית ספר. מוק קראתי לו. ואיתו עמדתי כנגד אחיו הגדולים שנהנו קצת להשתעשע על חשבונו. את התעללויות אחיו הגדולים מיהר לקבל ב״הבנה״ ובלרצות פן יבולע לו אבל הכל ברוח טובה ובצחוקים של כל הנוגעים בדבר. מלווים בגערותיה של אימם אסתר שיפסיקו ״להתעלל״ בבן הזקונים.
״הילד״ צמח וגם אם הייתי עסוקה בימים ההם בעיקר בחיי החדשים בקיבוץ הבחנתי איך לנגד עינינו צמח הנער לגובה כמו אחיו ופיתח התעניינות (מלבד בבנות) בנושאים אחרים שגם אמנון וגם אני התעניינו בהם: טבע, ידיעת-הארץ, ביולוגיה, ארכיאולוגיה, באלה התמיד והעמיק בלימודיו באוניברסיטה בירושלים ובלימודי אגרונומיה ברחובות. ובאלה היה קרוב לאמנון עד כדי חברות קרובה גם אם הפרשי הגילים היו גדולים. מוקי ליווה אותנו ובעיקר את אמנון עם הבגרות, הצבא והפציעה במסגרת סיירת גולני ולא זנח גם את שאר עיסוקיו, רגישותו וקרבתו הרבה למשפחה (נדמה לי שיותר מהמקובל והמצוי בין בני גילו).
ההוכחה האישית לכן הייתה בימים הנוראים של מותם של תמר ואמנון, מוקי נענה אז לפניית הנהלת הקבוצה למלא את מקומו של אמנון כגזבר. מוקי ברגישותו יוצאת הדופן פנה אליי בעצם הימים הקשים בשאלה שמא אפגע האם יקשה, האם יכאב אם ימלא את התפקיד של אמנון, זה היה כאילו ביקש את רשותי למלא את המקום הזה במקום אחיו שאיננו. קבלתי את שאלתו בהתרגשות רבה גם בגלל מהות התפקיד ובעיקר על גילוי רגישותו הרבה והבלתי צפויה. שמחתי שמוקי ממשיך את עשייתו של אמנון הוא ולא אחר... רגישותו ניכרה אז ועד יומו האחרון. וקשה קשה לוותר על נוכחותו בחיינו...
נועה ידין