דנדי ידין  19.9.1933 – 27.10.2025

כתבה זיוה

דנדי (דן) ידין בן לשלום מולוצ’ניקוב ואסתר לוין, נולד 19.9.1933. אחרי ארבע שנים נולדו התאומים עודד ואמנון ואחריהם 15 שנה נולד מוקי.

גדל בלינה המשותפת ונהנה מכל רגע. מחזור ה’ היו בנים שובבים וספורי התעלולים סופרו גם סופרו.

כילד התבלטה יצירתיותו צייר בקלות בנה ויצר היה מאד סקרן ואהב כדורסל. הקיבוץ היה מגרש המשחקים, הואדי נחקר, הדומים והתותים היו הממתקים.

זכרונות מקו הנפט שדלק, מהעמדה עם התותח, מחנה הפלמ"ח, ספורם של שמוליק וזהרה לויטוב, האסון, הכל התרחש לעיניהם.

בגיל צעיר החלו לעבוד בענפים למדו לעשות ככל מה שהמבוגרים ידעו. בתקופה שעבד בפלחה חל שינוי, במקום לרתום את הפרדות למחרשה רתמו לטרקטור והכל השתנה.

היה מחובר לאדמה ובעיקר לכלי העבודה בעל תושיה והסקרנות משכה אותו למוסך, למסגריה, למד מזק, ממרדכי שמחוני ומהילמי. הכתה י"ב חולקה לשניים, המתמידים נשארו ללמוד לבגרות והיתר יצאו לכתה המקובצת, קודם בירושלים ואחר כך ברופין עם מורים מהטובים. נושאי החקלאות עניינו וכך גם שעורי התנ"ך והספרות.

עם סיום הלמודים התגייס לגדנ"ע כי היה בכושר לקוי, סיים קורס מ"פ גדנ"ע והדריך בבאר אורה ובין לבין הציע לו נעם רנן להתנדב ליחידה 101, כמובן קפץ למשימה, בעיקר שהובטח לו שמתאמנים תוך כדי פעילות מעבר לקווי האויב, משם לצנחנים ושאר הסיפורים כתובים בהיסטוריה של עם ישראל.

כמובן חזר לגבע, השתלב בפלחה, עבר קורס מרכזי מוסכים ברופין. זיוה הייתה בנחל בשנת 1956 וכשחזרה מהטירונות התחזקו היחסים שהחלו ברקודי פולקה בחדר האוכל והמשיכו בשיט בבריכת הדגים בליווי שירתו המרגשת.

25.06.1957 נישא לזיוה, קבלו חדר בצריף הרכבת והמסע החל.

05.03.1960 נולד יורמי והחיים השתנו. ב1961 גוייסנו כמשפחה ליוטבתה ושם הניח את יסודות המחלבה. 08.08.1963 נולד צפריר.06.06.1967 פרצה מלחמת ששת הימים וכבר בלילה הראשון נפצע בצומת קבטיה. ההחלמה לקחה זמן והוא חזר למוסך. בשנת 1969 התקבל במשרד החוץ לעבודה בזמביה. אחראי על פרויקטים חקלאיים קפובו וקפולה פוטה מטעם משרד החוץ כשלובה אליאב הראש.

מעבר לעבודה המאתגרת והתערות במרחב באה לידי ביטוי הסקרנות לגילוי ארצות ומשם התחיל ספורי המסעות בעולם כשהכל תוכנן על ידינו.

אחרי שנתיים באפריקה חזרנו הביתה בשמחה. עם הזמן קבל את רכוז הבנין. בתקופתו נבנו בתים ציבוריים רבים מכון חליבה, מוסך, בית זמר, שיכונים וכולי והכותרת הגדלת חדר האוכל תוך כדי שמירה על צביונו.

בראש השנה 1981 אכל כל הקהל הגדול וחגג את ראש השנה בחדר האוכל החדש.

בשנת 1982 עבר לנהל את מחלקת מבני משק במחלקה לתכנון בתק"ם. הצליח מאד בעבודתו ונהנה מאד, מה גם שזיוה עבדה במחסן הקיבוצי בתל אביב, כך שעברו 4 שנים פוריות בעבודה והרבה תרבות והכרת תל אביב.
בשנת 1986 חזר לגבע וניהל בהצלחה את חנות בקרה בחיפה במשך 6 שנים, למד קצין בטיחות בתעבורה ועבד בתק"ם בתפקיד זה והתמחה גם בביטוח.

אז גם חזרו הילדים והגיעו נכדים, חזר למוסך כקצין בטיחות ועזר ליורמי עד הגיעו לגיל 85.

התמסר למוזיאון הקים את חדר הגבעטרון עם סרטים ותצוגות. אירח קבוצות, סיפר על הימים הראשונים בגבע, על הגבעטרון, וסיים יום הדרכה עם אבשי בשירי הגבעטרון.

הקים את להקת וותיקי הגבעטרון, מפעל חייו עד גיל 91, הופיעו בכל קצווי הארץ לוותיקים, בעת מלחמה ולמפונים. הופיעו גם בתכניות טלויזיה בהצלחה.

היה פעיל עד יומו האחרון בחוגים, בשירה, בקשרים עם חברים, פרלמנטים.

לאחרונה החל כאילו להיפרד ובוקר אחד קם, התלבש, דיבר ובחטף הלך.

איש אהוב ויקר.

נוח בשלום באדמת גבע שכה אהבת בדרכך.