יום הולדת 70 לדנדי

כתב איתן דביר

25.10.2003

אנחנו שנינו (כמעט) מאותו הכפר

הכרנו - חברנו לפני שנים, בניכר.

אתה מגבע - אני מבית ניר,

וזיוה שתחיה - עד היום לא שוכחת להזכיר

איך, על הדשא, אצל חנן אלקיים

כשלמדנו מה זה ברי, וטרייפל גם,

הייתי בטוח שאתה ־ ״המכונאי הבכיר״ -

ממני, אתה הרבה, הרבה יותר צעיר...

נו, כי מה כבר רוצים שיחשוב בן אדם

כשמגיע אחד עם בקושי שפם,

ואיך זה אפשר שלא לפספס

עם כאלה, מין כאלה ״בייבי פייס"...

אבל מה שנכון -

היה לו קול מדהים לאיש

ואני מייד זיהיתי -

זה הוא, זה הוא ששר את:

״כל היום סללתי כביש"...

 

זמביה -

זמביה של שנת שבעים.

תשמעו אפריקנים: אנחנו פה כדי שתהיו שבעים!

אנחנו פה לארגן וללמד

אז, "הלאה קדימה העם העובד!״

ויש פה פיתוח ויש גם אקשן

ויש גם קאונדה-

ו"וואן זמביה - וואן ניישן״!

הפרויקט מתרומם, משגשג ופורח

והשחורים איזה ריח, איזה ריח...

אבל ״ביני ובינך״ עם כל הכבוד,

הם לא מבינים, לא רוצים לעבוד

רק תן להם כסף ועוד ועוד ועוד..,

וכאן בא נאום הזצ"ל מור-שריד:

״תודה. תודה לאלוהים אתם צריכים להגיד,

כי אם הם לא היו כאלה מדרך הטבע -

בחיים לא הייתם יוצאים,

לא מנירים, לא מבית ניר - ובטח לא מגבע״...

אז הגענו, וכפי שאמר הנ"ל

נגאלנו משביינו, ובכלל,

ומה לא עשינו להרמת המורל

אפילו אפילו שיחקנו כדורסל!

ולא סתם מין קבוצה: אינטרנציונל:

אנגלי וצ'כי ואירי ושניים שחורים

ושלושה ישראלים - שהם היחידים שמוסרים..

כשהיינו גרועים אז הרבצנו יותר

לא לוותר, חברה - לא לוותר!

קבוצה כמו ב"גבע״, בימים היפים:

אחד שקולע ועוד ארבעה שדוחפים...

ואז כמו להסיר את אחרון הכבלים -

גידלנו אפילו זקן. אצלי זה גדל כמו יבלית,

אצלך - דונם פה, דונם שם...

 

והכומר האירי של העיירה -

דבר כזה עוד לא קרה...

הוא אירגן את ערבי השירה.

במרתף כנסיה, בלואנשיה שלנו

עוד בטרום בן-עקיבא וטרום שין שרון,

אותך לבמה״ - לא שהתנגדת... - דחפנו

שיראו הגויים, מה זה ״גבעתרון״...

ובדחילו עלית, שביד הנייר

(נו, מתי כבר תזכור ת'מילים יה זמר!)

והבירה נשפכה שם ממש כמו מים,

ואנחנו אירגנו לך ת'כפיים.

והכומר גילגל את עיניו לשמים -

ובין לבין דחף כוסית או שתיים...

ואם הוא עוד כומר, אחרי כל מה ששאב

מותר לכם לקרוא לי אדמו"ר

או לפחות כבוד הרב...

 

והיינו שלושה מהקיבוץ - חברים!

אתה ואני, ומיקס מ״נירים״

וכשכל הצוות חסך גרוש לגרוש

אנחנו - מה לנו ולרכוש?!

אנחנו - תיכננו טיול בארץ כוש!

כך, אצל מיקס על המרפסת

אגב, עד היום, נדמה לי, עמליה כועסת -

הרמנו את כלי הרכב על ג'ק

הוספנו קפיצים על מנת לחזק,

בדקנו שילדה, והכנו ציוד

ולמדנו מפה - שלא נלך לאיבוד.

וכך יצאנו לדרך, ״טויוטות״ שלוש

את טנזניה, אוגנדה וקניה לכבוש,

עשרה מבוגרים ושישה ילדים,

והיום כבר אפשר לספר לנכדים

שאבא צפריר ואבא יורם,

ושלא יישכח, הדוד מוקי גם,

צפו בחיות וחרשו בשמורות -

(והילדים המסכנים הבינו מה

רוצים מהם - כמו שחמור מבין במרק פירות״.)

ודווקא בקצווי הנילוס,

במקום שהרצל אפילו

לא חשב ליישב את העם

אתה נסעת לך - לאן, לאן, לאן?

ובערב, כשנפגשנו, כמו אחרי שנות דור

כולנו מתוחים - לאן נסע, האם יחזור?

חטפת ממנה מרפק, (שתדע!)

׳׳מתי כבר תשמע, מתי כבר תשמע?!״

[וזה אגב היה מרפק קטן ולא משמעותי,

מול המרפק שהכי הצחיק אותך, וגם אותי

כשהיא במופולירה נפלה למים,

ואתה, במקום להושיט ידיים.

עמדת וצחקת עד השמיים...]

לזמביה חזרנו, עייפים אך רצוצים, עם חוויות למכביר

כמו שיחידה שבעת קרבות חוזרת לבסיס,

אבל מאז ועד היום, גדולי התזונאים עוסקים בלהבהיר

איך במשך חודש, ילדים יכולים לחיות רק על צ׳יפס...

 

חלפו השנתיים ארזנו,

ויאללה הביתה - סוף סוף זזנו

אך לא בטרם את העצמות גירזנו...

ואת אירופה, כמו גדולים, תיזזנו.

וסיפור הפולקסואגן, מודל שנת תרפ"ט

שעבר בין שלושתנו יד - אחר - יד

וחרש את אירופה, ממש כמו נמר -

נו - זה כבר סיפור לסרט אחר...

 

די צריך את הקטע לסגור,

יש מספיק חברים עוד בתור,

אבל יש עוד טיפה, לידיעת הציבור

ואת זה אעשה, בלי לחרוז, בדיבור:

*החזרה לארץ ערב מלחמת יום כיפור.

*ההחלטה לעזוב ולעבור ״מעבר לגדר״

*ה״ליווי״ שלך(ההתעניינות, הפירגון)

*בניית הבית...אי אפשר להתווכח

*שנים שאנחנו ביחד -

למדתי להכיר ולהוקיר, את יכולתך ״להתביית״ על כל נושא ולמצוא בו ענין!

*לפני כמעט שנתיים ב- OK של זיוה - יצאנו לטיול,

למקום בו אני מתמחה, ואותו אני הכי אוהב -

למה שאני קורא טיול הטיולים:

לדרום אמריקה!

וההנאה שלי היתה לא פחותה משלך!

 

אז מה לאחל:

בגיל 20 אתה כבר איש

בגיל 40 - פטיש

בגיל 60 - קשיש

בגיל 80 - ישיש

וכל היתר: בקשיש...

שיהיו לך עוד הרבה שנות ״בקשיש״ ולא סתם הרבה שנים - אלא הרבה שנים מרתקות!

 

בידידות - איתן ומיכל