יויו, יוקי, יוליק, יהודה
כך אמרנו לך עד היום, ומכל זה נשאר רק שלט קטן ועליו כתוב יהודה רם, נפל בקרב.
היית בשבילנו עולם מלא חמדה מיום בו פקחת עיניך על היקום. כל חיוך, כל הבעה חדשה, צעדים ראשונים, מלים ראשונות. משפטים ראשונים. והנה אתה נער קטון, תאב חיים. מטפלות וחברים מספרים את חכמות הילד שלך, היית מוקף אהבה ובודאי היית מאושר.
בעודך ילד קטן התחלת לגלות יצר פעילות. בלהיטות ובצמאון קלטת כל גילוי חדש, אשר כל יום חיים הביעו לך, הדמיון והמשחקים בשאיפה להיות בראשונים...
ואמנם היו לך הרבה תכונות לשאיפה זו: למדת בקלות, יזמה, חוש הומור וערות נפש.
ימי הילדות המתוקים חלפו והתחלנו לראות כיצד מתגבשת אישיותך. זה היה משהו נפלא להיווכח, כי מתוך המערבולת הגדולה של תשוקות ויצרים, אגואיזם, קטנות ושפלות הנפש המצויים על כל צעד ושעל בעולם מצד אחד, ועקרונות חיים נעלים,לבבות גדולים, מאבק ושאיפות למתוקן וליפה מאידך — דבקת בטוב ובגדול. היתה בך מזיגה נפלאה של שאפתנות אישית, אשר זרמה ומצאה את סיפוקה בהשתלבות אישית בדרך חיינו ובהגשמת מטרות; כך דבקת בעץ ובצמח והיו לך תכניות ללמוד ולהרחיב ידיעותיך בתוך מסכת חיי המשק והקבוצה.
כאשר הגיע זמנך לשרת בצבא רצית למצות את המקסימום, שבן אדם יכול לתת בשרות זה. וכאשר חזרת מן הצבא, התחלת במלוא המסירות והיכולת בעבודה ובענף. נתת את עצמך לחברה בשטח התרבות והציבור, אהבת את נוף הארץ, את שבילי הגליל.
כאשר הקימות יחד עם שוש את ביתכם בגבע, הפכתם עבורנו ההורים, מקור בלתי אכזב של אור וחום. בו בזמן היה ביתכם מרכז ופינה מושכת לצעירים בני גילכם.
ראיתי אותך בין אלה, אשר הודות לתכונות הנפש והיכולת, יהיו המגדלור של עתידנו. נדמה היה לי כי שכמותך הם המעניקים לנו את התקוה להמשך ולעתיד בהשכילם ליצור את ההרמוניה הטבעית, הבלתי אמצעית, בין החדש והישן. נדמה היה לי כי שכמותך הם הפותחים את המעינות הזכים וסותמים את ביב השופכין.
כאשר הגיעונו ימי המבחן הגדולים האחרונים, הלכת לפי צו מצפונך הפנימי, מבלי שתיקרא אפילו.
והנה רצה הגורל והלב הרחב הטוב הזה נדם. רק שנה אחת הענקתם אחד לשני, אתה ושוש, שמחת אהבה ואושר.
ועתה נגוז מאתנו אש החיים ואתם כל אותן התכניות והשאיפות, אשר כה היית מלא בהן.
לכל אשר אפנה, הנני רואך לפני קורן חן וחמדת הלב, ואפילו מאחורי השלט הקטן: יהודה רם, נפל בקרב.
אבא