במדים

 כתב פיני הסמח"ט

היכרותי הראשונה עם יהודה ז״ל במסגרת הצבא היתה בתקופה, שבה מילא תפקיד של קצין בטחון־שדה בפיקוד, ואילו אני שימשתי כסגן מפקד ביחידה בה שירתנו אח״כ ביחד — בגבול הסורי. זכורני בוקר אחד, בו הופיע במשרדי וציין שורה שלימה של ליקויים וממצאים, בייחוד לגבי הטיפול בחומר סודי, עד כי הדבר זיעזע אותי. הזמנתיו לשבת והתחלתי לשוחח אתו על הנושא, תוך חיפוש משותף של דרכים לתיקון הליקויים. התרשמתי מיד מהיסודיות בעבודתו, ומחרדת הקודש שבה הוא מתייחס לנושא, וכן מהצורה התקיפה בה הוא מביע את רצונו, אף כי דיבר עם קצין בכיר, והוא עצמו עדיין סג״מ צעיר. תוך שיחה הביע את שאיפתו להימצא ביחידה כיחידתנו — נוכח אויב תמיד, תקריות גבול, מתח, עבודה בשדה בימים ובלילות.

לאחר זמן לא רב, עם שחרור הקמ״ן ביחידתי, הצעתי שהתפקיד יימסר ליהודה; ואכן, הוא קיבלו.

מכאן מתחילה תקופה רצופה של פעילות משותפת וברוכה, עד סיום שירותו הצבאי, כולל הארכה שבקושי הצלחתי לשכנעו לחתום עליה, עד שיימצא מחליף. את סקירתי על תקופה זו ברצוני לחלק לשני חלקים: החלק הקשור ביהודה כחייל, והחלק הקשור ביהודה כאדם.

כחייל, הראה תפיסה מהירה מאוד, עקשנות בביצוע משימה בכל מחיר ובכל תנאי, רצון להיות מעודכן ולדעת לפני כל אחר, כיאה לקצין מודיעין. זה החיפוש המתמיד, יומם ולילה, אחר נתונים ועובדות, מתוך הכרה עמוקה שכל ידיעה מוטעית מצדו עלולה לחרוץ גורל של תקרית, גורל של חברים המסיירים לאורך דרכי פטרולים ממוקשות, וגורל של ידיעה חשובה לדרגים הממונים. בתפקידו זה, תוך עבודת נמלים יומם ולילה, תוך יכולת לאלתר, להשיג יש מאין — הצליח לבנות את מחלקת המודיעין שלו ולהפכה למוסד בעל עמדה, בעל יכולת, שאיש לא ניסה לערער עליה. באישיותו הדינמית, בשיקול דעתו וביכלתו לנתח דברים ולהציגם בצורה הנכונה — הפכו הרבה דברים ממסובכים לפשוטים. על כן הפך לחלק מהמשפחה המצומצמת, לצורך קבלת החלטות והכרעות, בתקופה הרצופה תקריות שלפני שחרורו ומלפני המלחמה, תקופה של אבטחות עובדים בשדות אשמורה, ובשדות דן, בתקופה של סיורים ממונעים בדרכים ממוקשות, בתקופה של מארבים לילה־לילה כנגד הסתננות, בתקופה של חבלות אין ספור בשאר־ישוב, בכפר יובל, ובמרגליות — זו היתה המלחמה, שרק מתי־ מספר מן היישוב והצבא לקחו בה חלק, והוא היה אחד מהם. בתקרית הגדולה שליד נוטרה, כאשר הסורים ירו מטנקים לתוך עמדותינו, וכאשר פגז סורי פגע קרוב לעמדה עד כי חלק ממנה נהרס, כאשר חלק מהחברים בעמדת הפיקוד כוסו ברגבי עפר ולא נשמע קול — נשמע פתאום, בדממת המוות, קול יחיד, קולו של יהודה: ״אילו קלעים גרועים הסורים האלו; ובכלל, ממתי אפשר להפחיד איש אדמה ברגב אדמה?״ התגובה הכללית בעמדה — היתה צחוק והתפרקות מתח.

יהודה השתחרר ולאחר הארכת שירות החובה לתקופה קצרה, ולאחר שכנועים רבים שיישאר, וחזר — כפי שהגדיר זאת — לחלוציות השניה, למשק. וככל חייל משתחרר לא הוצב כאיש מילואים ליחידתי, משום שינוי המבנה שלה. לעומת זאת הוצבה שושיק אשתו ליחידתי כשרטטת. החלו המאורעות, שהביאו לידי גיוס מערך המילואים, וגם שושיק גויסה. זכור לי ערב אחד, כשהופיעה שושיק ומסרה לי ד״ש חמה מיוליק. למרות הלחץ בעבודה התפניתי מיד ושאלתי מה שלומו והיכן הוא נמצא. התשובה התקבלה כעבור שבוע, כאשר יהודה הופיע ואמר לי: ״אני כאן״. אז לא ידעתי, שלא הוצב אצלי. זה התברר לי אחר־כך, במרוצת הימים, אך הבנתי שרצונו להיות במקום בו שירת את שירותו הצבאי. בלבי פנימה התגנבה גם המחשבה שהוא נמצא כאן משום שהוא אחד הבודדים המכיר כל אבן וכל שביל, ואולי תרומתו כאן תהיה גדולה מאשר בכל מקום אחר. העסקתי את הזוג כזוג חיילים, וכל אחד משניהם עשה את עבודתו ברצינות ובמסירות במחלקתו הנפרדת: שושיק — במבצעים, ויהודה — במודיעין. בקיאותו בשטח העמידה אותו מיד בתפקיד־צמרת של קמ״ן בזחל״ם הפיקוד, בצמוד למפקד ולי. עברנו ביום ששי, 9 ליוני, תוך הפגזות, ממקום למקום עם הכוחות הקדמיים, תוך כיבוש יעדים מבוצרים היטב כגון דרדרה, תל־הילאל, מורתפה, דרבשיה, עיו־תינה, ורוויה. בליל 9—10 ליוני, בזמן שלחמנו לכיבוש ג׳לבינה, אמר לי שהוא מזועזע מנפילתו של אחד הקצינים ממפקדת החטיבה, סג״מ מער הרצל ; אך כעבור דקה אמר, תוך התרוממות נפש : ״תמיד חשבתי שאדמה זו היא חלק מארצנו. היה מספיק מקום לכולנו. יכולנו להתפרנס ממנה בכבוד. אך למרצחים צריך לגמול על כל שנות הסבל של ישובינו, אפילו במחיר חיי טובי בנינו. ואל לנו להרפות, יהיה המחיר אשר יהיה״. אז טרם ידע, מהו המחיר. למחרת, אחר כיבוש ג׳לבינה הוטלה על הסיירת המשימה לסרוק את השטח שבין ג׳לבינה ודוריג׳את, שטח שטרם נכבש. מפקד הסיירת טען, שאינו מכיר את הדרך, ואז התנדב יהודה להראות לו אותה. זו היתה גם דרכו האחרונה, כאשר הפגז הסורי מצא את הג׳יפ בו נסע בראש היחידה.

יהודה נחשב ביחידה כחייל עשוי ללא חת: שקול, אחראי, מסור, חייל שרגש האחריות גובר בו תמיד על רגש הפחד, המצוי בכל אחד מאתנו. גדולתו היתה בזה, שראה בכל משימה, גדולה כקטנה, משימת חייו; הוא חתר לשלימות — והשיגה במחיר חייו.

כאדם סבל מנפש חצויה בין אהבתו לצבא לאהבתו לקיבוץ. כל נסיונותינו לשכנעו לחתום ״קבע״ — נתקלו בתשובה מוחצת : ״צבא קבע — זו ציונות ממדרגה ראשונה, אך לעבד את האדמה — זהו צו עליון; לכן, גם הטובים חייבים להתחלק בין שתי משימות חלוציות אלו״. זכורה לי ״התערבות״, ערב הבחירות לכנסת הששית, בדבר מספר המנדטים שרפ״י תשיג, אני טענתי: אולי עשרה; הוא טען: אולי חמישה. וההתערבות היתה על כלב־זאב, שגלילי בזמנו הבטיח לי בהיותי סגמ"ש כנרת. אחר־צהריים אחד, בהיותי בבית, נעצר ליד ביתי טנדר ובו יהודה ואביו, ובפיו בשורה: הכלב ישנו, בוא לגבע לקחתו. דבר זה אירע הרבה־הרבה זמן אחר הבחירות, והרבה זמן אחר שחרורו. אני שכחתי, אך יהודה זכר.

כזה היה יהודה, אדם למופת וחייל למופת, ומקומו לא ייפקד מבין גיבורי האומה, שציוונו להמשיך את מפעל חייהם.

פינחס קופרמן