איש הקבוצה

כתב יוסף אפרתי

ימים ראשונים

מבאר טוביה בא אלינו, ואנו אז קבוצת תלמידים של בית הספר החקלאי בפתח תקוה. עיבדנו חלקת ירקות על־יד הירקון והוא הצטרף אלינו בתנאי חיינו המיוחדים כקבוצת תלמידים. לא היה תלמיד, כאילו זר לחברתנו, ובכל זאת נשאר אתנו. חברותו הנאמנה, יושרו וטוב לבו -תכונותיו אלה קירבו את כולנו אליו.

בתקופה ההיא לפני המלחמה העולמית ב-1914 היה דבר-מה מהפכני בחלקות הירקות המפוזרות במושבת פתח-תקוה והנעבדות בידי מתישבי עין-גנים וקבוצות פועלים ופועלות. ללא הדרכה התחלנו, עלינו היה לעבד את הירקות, לדאוג לאמצעי קיומנו ולצאת בוקר בוקר למכור את הירקות בשוק מלא ערבים. את תנאי האקלים לא ידענו להעריך, גדות הירקון היוו מקור קדחת, והיא אכלה בנו בכל פה — והנסיון הראשון שלנו נכשל. בימי הכשלון והסבל הראשון נשא אתנו בעול, בנאמנות ובמסירות.

הכשלון הראשון לא ייאש. הסבל המשותף קשר אותנו בקשרי חיים, התחלנו לחלום יחד חלומות יותר נועזים.

לפי הזמנת קבוצת באר־טוביה בימים ההם עברנו כולנו אליה בתור מועמדים. התקופה ההיא היתה תקופת בירורים לנו: המוכשרים אנו כבר להכנס לקבוצה משקית? האם לא טוב להמשיך בלימודים ואחר־כך לחזור לקבוצה מוכנים יותר ומוכשרים לחיים? אלה היו הנושאים הבלתי נדלים לשיחות בחברתנו הצעירה. אתקין היה בין אלה שתבעו כניסה לעול המעשה ללא פקפוק וללא השתמטות. תבע וגם הגשים.

הגדוד העברי

עם כיבוש הארץ ע״י האנגלים הוסער הישוב הקטן ביהודה. פעמי הגאולה נשמעו רחוק. רעיון ההתנדבות לצבא הבריטי והקמת הגדוד העברי עלה על הפרק. הוויכוחים רבים והסערה בציבור גוברת. קמים מחייבים ושוללים. ישנם הרואים בהתנדבות לצבא את הקריאה הגדולה לנוער ולעם בגולה להתלכדות ולחלוציות למען הארץ? להשתתף בכיבוש השומרון והגליל, לשתף את העם היהודי בכיבוש מולדתו. וישנם כאלה הרואים את תפקידנו העיקרי בשמירת עמדותינו המשקיות, בכיבוש עמדות ממשיות בארץ כהכנה לעליה גדולה ויצירת בסיס כלכלי לה.

יחד עם כל חברי קבוצתנו אז היה אתקין בין שוללי ההתנדבות לגדוד, משתתף בכל חום התלהבותו בוויכוחים הרבים ומוכיח את צדקת עמדתנו. כזאת היתה עמדתו עד לימים האחרונים של ההתנדבות, ורק לבסוף לא יכול לעמוד מנגד. ההכרה כי יתכן שכל המתנדבים האלה הולכים למלחמה ולמוות — לא נתנה לו מנוח. ״יתכן שצדקתם, אבל אי־אפשר לפרוש מהציבור במעשהו הגדול״. הרגשה זו גברה בו הוא התנדב.

שנתיים חלפו. בנאמנות מילא אתקין את חובתו בגדוד. היה פעיל בסידור ההגנה בשנת 1921. הוא מחכה בכליון עיניים לסיום תפקידו בגדוד וחזירתו לקבוצה. עוד באוהלי הגדוד בסרפנד מתכננים חבריו תכנית להתחדשות הקבוצה. אתקין חוזר, ויחד עם יתר חבריו הוא מתחיל מחדש.

ימי משבר לקבוצת באר־טוביה

המושבה באר־טוביה, על שתי עשרות בתי־העץ שלה ואיכריה הפשוטים והטובים, נאבקת קשה על קיומה זה קרוב ל־30 שנה. הקבוצה מתחילה אמנם בשיטות עיבוד חדשות, חולמת על משק מעורב, אבל התנאים אינם מסייעים. דרכים משובשות, חוסר מים, מיעוט גשמים, ישוב קטן ובדידות רבה — כל זה מכשיל את רוב הנסיונות והמאמצים. אנו עובדים ומשקיעים את מיטב כוחנו בהקמת משק זה — ועמלנו לשוא,  כל היום בשלהי הקיץ אנו הולכים אחרי המורג הרתום לשוורים ובבוקר ובערב אנו ״זורים לרוח״ ואץ שבר ואין שכר לעבודה. גם החברים וגם המוסדות באים לידי מסקנה, שאין להמשיך בקיום קבוצה בודדת בתוך מושבה, ומחליטים לחסל את משק הקבוצה. עייפות רבה מורגשת בין החברים. ישנם הפורשים לגמרי וישנם המציעים לא ללכת מיד למקום התישבות חדש, אלא להמשיך זמן ידוע כפועלים שכירים. הוצע לנו לעבור לבן-שמן ולעבוד בתחנת הנסיונות. חלק מחברינו קיבל הצעה זו. לא כן אתקין: העמק שעמד בראשית בנינו משך את לבו. הוא לא היה בין המפקפקים ויחד עם עוד חברים וחברות עבר לקבוצת גבע.

ימים ראשונים בגבע

נתפלגה החבורה למשך שנתיים, אך אתקין אינו פוסק מלכתוב ומלדבר על לב החברים שנשארו בבן-שמן שיחזרו לגבע. הוא אינו מסתיר מהם את קושי החיים במקום החדש, מגלה לפניהם את כל הקשיים החברתיים והכלכליים שבהם נתקל בקבוצה, ובכל זאת תובע מעצמו ומחבריו ללכת בדרך זו, באשר יורע הוא כי לא הוא ולא חבריו ימצאו את סיפוקם בדרך אחרת. לא השלים עם הקיים וידע שעליו להיות בין אלה הלוחמים לחיים מתחדשים. באחד המכתבים לחבריו בבן-שמן הוא כותב:

״כל אלה מביניכם החושבים עוד על קבוצה — אל תחשבו שתחכו עד שתבוא לקראתכם הקבוצה. דבר כזה אינו עוד. גם פה ישנם קשיים כמו בכל הקבוצות, אבל החברים אינם אומרים נואש. הנך מרגיש שאתה נמצא בסביבה שלך, בסביבה עובדת. לאן שאתה פונה — אנשים צעירים, עובדים, מלאי מרץ ורצון והתחבטות בכל השאלות הנוגעות גם בך.

הרגשה יוצאת מן הכלל היתה לי באחד במאי, אני כמובן התנגדתי להחלטה שנתקבלה לשבות ולמחרת התחרטתי על התנגדותי. כשקמתי בבוקר היתה לי אותה הרגשה של בוקר שבת בימי ילדותי. נדמה היה לי שהשמש זורחת אחרת, לא כמו בכל הימים. כל העמק שבת, מהמושב ועד גדור־העבודה. נפש חיה לא נמצאה בשדה. היתה לי הרגשה שזהו אחר החגים החדשים שאנו הולכים ויוצרים״.

ימים אחרונים

לא שיחק לו הגורל. השנים האחרונות לא קלות היו בשבילו. סבל ממחלה כרונית, לא יכול היה להשתתף בבנין המשק ביגיע כפיו ולא מצא את מקומו. בדומיה נשא את סבלו ולא תמיד היה מובן לחבריו. חיפש מקום פעולה, בשליחות ההסתדרות נסע לוינה ל״החלוץ״, ובשובו התמסר לעבודה ציבורית בגוש. מידותיו התרומיות עזרו לו לקשור קשרי ידידות עם הערבים השכנים ועם הפקידים הבריטיים. ידע להופיע בפניהם בהבנה ובעמידה גאה, הנאה לבא־כוח של הציבור בעמק. עם התחלת ההתישבות החדשה בבית־ שאן התמסר בכל לבו ונפשו לכיבוש החדש. ימים ולילות הגה רק בה. ימים ולילות היה מבלה בישובים אלה ודאגותיהם היו תוכן חייו. עם ריבוי התפקידים גדל גם המרץ והרצון לפעולה. שוב התגלה אתקין החלוץ והחבר הנאמן. והנה ביום ח' אלול, כשנסע יחד עם חבריו לקבוע את מקום התישבותן של שתי קבוצות חדשות בעמק בית־שאן — נרצח בחזרו הביתה.

היה ישר בגופו וברוחו. ביושר לבו רכש לו חברים, רכש את לב מכריו, ועל הכל את לב הילדים, אשר אהבו אותו כשם שהוא אהב אותם.

חצי יובל שנים עבדנו יחד, אחד על־יד השני, יחד חלמנו, הגינו ופעלנו, ונדמה לי, כי מה שהיה אתקין בשבילי הרגשתי רק באותו הרגע המר, בו נמסרה לי הידיעה על מותו.

עשרים ושבע שנות חייו בארץ קשורות ושזורות עם חיי תנועת העבודה בארץ, יחד אתה גדל והתפתח איש העבודה וההגנה, מימי כיבוש העבודה ברחובות ועד הקמת בקעת בית־שאן. כל שלב ושלב מחייו קודש למפעלי תנועת העבודה בגילוייה החלוציים ביותר.

אכן, אבד חלוץ נאמן וחבר יקר.

יוסף אפרתי