דודי
כתב שמואל
גבה־קומה, רחב־כתפיים, מצח רם, עיניים אמיצות וכמו גופו האיתן, כך גם רוחו: אמיץ, שתקן, צנוע ועקבי. זאת הדמות אשר הכרתיה במשך ארבע־עשרה השנים האחרונות. ביום עליתי ארצה — ואני אז נער בן י״ב שנים — הוא, הדוד, בא לפגשני: לבוש היה מגפיים, חולצה לבנה ומכנסי רכיבה (עוד מימי הגדוד כנראה). כל דמותו האיתנה הפיצה סביבה שקט ובטחון.
בימי תלישת הדורה בגבע, ראיתיו מהלך יחף בין הקוטפים, האדמה לוהטת מחום השמש, מלאה רגבים וגם קוצים לא חסרו בה. — מדוע הולך יחף אתה? — שאלתיו בעברית הרצוצה אשר בפי. — נחוץ לשלם למורה המלמד אותך עברית, לכן אין כסף לנעליים — ענה בחיוך קל.
באחת השבתות, עלו בדואים עם עדריהם על שדות התירס של הקבוצה אשר ליד המעיין. והנה הוא רץ, גלוי ראש, יחף ורק מקל קצר בידו. כעבור זמן־מה — אבק מתמר מן הדרך העולה מהמעין, וכעבור רגעים מספר, נראה אהרון מיוזע, כשהוא נוהג לפניו כבודה שלמה: שני בדואים, חמור אחד וכמה כבשים — ערבון עד למשפט.
שנים שימש מוכתר בקבוצה ובגוש. ״אינני יכול לסבול את התרפסותם של רבים מהיהודים הבאים בפני פקידי השלטון האנגלים — סח פעם לחברים ששאלוהו על ביקורו האחרון אצל המושל - הפעם החלטתי לברך ב״שלום״ העברי ולבלי להוריד את הכובע בהכנסי למושל. לא שמתי לב לאזהרתו של השמש הערבי, נכנסתי, והכל סודר בלי שום תקלות״.
צנוע היה האיש אך גא כנציג העמק, ומפליא הדבר באיזה יחס כבוד התיחסו אליו אנשי השלטונות בסביבה.
שעות שלימות יכול היה לשבת, כשסנטרו נשען על שבי אגרופיו, שותק ומקשיב למדברים מסביב. רק לעתים רחוקות היה נעתר להפצרות ומספר קצת מקורותיו...
בהיותו נער בית־הספר, אהב במיוחד להקשיב לסיפורים ואגדות, שהמורה הזקן היה משמיע מן התנ״ך ומדברי ימי ישראל. את רובם של יתר הלימודים, לא אהב. מתרוצץ היה הנער ברחובות העיר הגדולה, משתתף לעתים ב״מלחמות״ האבנים שבין הנערים היהודים ובין ה״שקצים״... נקלע לפעמים לאסיפת פועלים ופעמים גם לאסיפות ציוניות.
מקשיב היה הנער, מהרהר ונפשו כמהה...
והנה ביום בהיר אחד, עוזב הוא בחשאי את הבית, צועד לבית־הנתיבות, כשאמתחת חפצים קטנה תחת בית שחיו, ופניו — לארץ־ישראל. והוא אז אך נער בן י״ג. בלי צידה לדרך, וכמעט בלי אמצעים מגיע הוא אחר תלאות וטלטולים רבים לוינה. כאן מקבל הוא עזרה קטנה מן המשרד הארץ-ישראלי וממשיך עד טריאסט.
בחשאי עולה הוא לאניה סמוך להפלגתה. בהציק לו הרעב, הוא מתגנב בחשאי למטבח האניה, עוזר לטבח הכושי בקילוף תפוחי־אדמה, ובתמורה — משביע הלז את קיבתו הרעבה. והנה מגיעה האניה לחוף יפו. הנוסעים נדחקים לרדת, פקידי המכס בודקים את הדרכונים ובידי הנער לא דרכון ולא תעודת מעבר כל־שהיא... אך האם משום כך לא יעלה לחוף הנכסף כשהוא כל כך קרוב? - והנה צצה תחבולה בראשו: צועד הוא זקוף, מוציא בחשיבות פנקס קטן עם חותמת ישנה — פנקס הספריה העברית אשר בעירו בפולין — ומושיטו לפקיד התורכי... הלז הופך בו והופך, ואחרי שאינו יכול לקרוא בו, העמיד פנים שכאילו הכל בסדר ונתן לו לעבור...
ארוכה הדרך, דרכו של הנער התמים אשר בלודז' עד המוכתר אשר בעמק, החלוץ בחולדה הישנה ועד המדריך לקבוצה הצעירה אשר בחולדה המתחדשת, הפועל בפרדסי יהודה ועד שליח "החלוץ" לגולה, הפועל בבנין הגימנסיה ״הרצליה״, החבר בקבוצת ״קסטינה״, באר־טוביה הישנה, החייל בגדוד העברי ועד... ועד אותו הרגע האיום בדרך לטירת־צבי אשר בעמק בית־שאן...
אכן ראוי השביל הזה, אשר בו צעד אהרון, לשמש דרך ומופת לכל נער מישראל.
שמואל - קרית־חיים