חבר בגבע

כתב חיים רוזן

הימים ימי המשבר הראשון בגבע. היה זה מעבר מחלומות נעורים על חיי קבוצה אינטימיים, תוך אמונה שלמה שאיש מאתנו לא יעזוב את הקבוצה — לחיי המעשה של יום יום, עם החיכוכים הראשונים בין החברים והעזיבה הראשונה של חבר מעמודי התווך. מצב הרוח היה של דכדוך־נפש, כאילו נפלנו מהשמים ארצה. קודרים ומיואשים היינו יוצאים בבוקר כל אחד לעבודתו וכך שבים בערב, מתאספים בחדר־האוכל הקטן שלנו, מבלי לדבר איש לרעהו. והנה באחד הימים האלה כשחזרתי בצהרים ראיתי בחור חסון, משכמו ומעלה גבוה מכולנו, מסתובב בחצר ובכל פינות המשק. שאלתי את אחד החברים — והוא אמר לי שזה  אתקין , אחד מחברי קבוצת באר־טוביה שהתפזרה, אשר אחדים מחבריה רוצים להמשיך בחיי קבוצה ומחפשים מקום להאחז בו. כמובן שלא הרבינו במשא ומתן, כי היינו זקוקים האחד לשני, ואחרי זמן קצר הצטרפו אלינו הראשונים מהקבוצה הזאת, והראשון בהם היה אתקין.

היתה עונת הזריעה ובבוקר הראשון יצאתי עם אתקין בשני זוגות לזרוע אפונה. בשיחות בינינו באותו היום — אף כי שנינו לא היינו בעלי שיחה גדולים — נוכחנו לדעת שרצון אחיד פועם בשנינו, הוא הרצון לחיי קבוצה ויהי מה.

החיים נכנסו למסלולם הרגיל. החברים החדשים קיבלו עליהם תפקידים שונים, ואתקין קיבל עליו את תפקיד המשא ומתן עם הממשלה והשכנים, ובו התמיד עד רגעיו האחרונים. את אומץ לבו ראיתי לא פעם, בזמן שהיינו נפגשים עם רועים בדואים, אשר היו עולים לפעמים קרובות על שדותינו. שום פחד לא הרגשנו בקרבתו של  אתקין, כוח  ואומץ היו שופעים ממנו, עד כי כל  השכנים בסביבה התחילו  להתיחס בכבוד ל״חווג׳ה הרון״, וגם את גבע עצמה היו קוראים על שמו ״קומפנית הרון״. אבל כל העניינים האלה לא מנעו ממנו את התמסרותו למשק ולעבודה. והוא קיבל עליו את ענף הבננות, שהתחיל בתקופה ההיא להתפתח בארץ וגם גבע התנסתה בו. עבודת ישור ב״סקרייפר״ לא ידענו אז וחרשנו סתם חלקה באדמת השלחין שלנו. אתקין השיג את השתילים ונטעם, גם  סידר את משברי-הרוח — הכל לפי חוקי הענף הזה. אך ההשקאה בחלקה זו היתה קשה כקריעת ים־סוף, ואף פעם לא שמענו את אתקין מתאונן על הקושי שבעבודה. כמה פעמים הייתי מוצא אותו בחום הגדול בקיץ בלי משהו אויר לנשימה בין קירות המחצלות, כשהזיעה שוטפת ממנו נחלים ממש. מתהלך בבוץ עד הברכיים ונלחם עם המים, שלא רצו לזרום למקום הדרוש. וככה הוא טיפל במטעי הבננות שנים אחדות, עד שלבסוף התברר, שגם הקרקע וגם האקלים של העמק אינם מתאימים לגידול בננות, ואתקין הוכרח, אחרי כל המאמצים הקשים לוותר על הענף הזה. נראה שהעבודה המאומצת הזאת גרמה לו מיחוש בגיד של יד אחת והוא התחיל לסבול כאבים בידו, אבל הוא לא שם לב לכך והמשיך בעבודה, עד לבסוף, אחרי שמומחים בארץ ובחוץ־לארץ לא יכלו לרפא אותו, היה מוכרח לוותר על העבודה הגופנית.

כצל היה מתהלך האיש הזה בזמן הראשון. הוא לא דיבר על כך עם איש. הוא ניסה לקבל עליו תפקידים שונים, אבל שום דבר לא סיפק את רוחו, עד שלבסוף התחיל לטפל בענייני הגוש — ופה מצא שדה רחב לפעולה. ואמנם כאן הראה את כוחו ואת אומץ לבו. הוא עשה ימים כלילות ובכל רגע שהיה דרוש באיזה מקום היה בא אליו על אף הסכנות שמסביב, ולא פעם הוא ניצל ממוות בנס — עד שלבסוף לא התרחש הנס ואתקין לא ניצל...

האם ידעו המרצחים את מי הם הרגו? הרי שני האנשים האלה, חיים ואתקין, תמיד חיפשו את הדרכים להתקרב לשכנים ולשפר את היחסים אתם, וכשהצבא היה מכה אותם — הם תמיד היו מתנגדים לכך. אבל כל זה לא הועיל. ארורה תהא היד שפגעה באנשים האלה.

שלום לעפרכם, חברים יקרים, וזכרכם יהיה ברוך לעולם.

חיים רוזנפלד