*** 

כתב חיים

 נכון הוא שאין מגישים לעם מולדת על טס של כסף אלא בדם בניה היקרים היא נגאלת. ואם כי לכאורה אנו שמחים על כל נצחון שמביאים לנו צבאותינו, אין הוא מקטין את הכאב, כשהאסון פוגע בנו והקרבן שנופל, הוא קרוב ללבנו. אין לנחם את הקבוצה, שאבד לה החבר הצעיר השלישי ואת המשפחה השכולה שאבד לה אחד מבניה, כי אין תנחומים ורק עם הגאולה השלמה של המולדת נתנחם.

יובל הגיע אלינו בגיל צעיר אחרי שהתיתם מאביו. לא קלים היו חבלי הסתגלותו למקום ולסביבה החדשה, כי לא כ״כ קל מתקבל ילד שבא מהחוץ בין הילדים שלנו. הרבה נלחם וגם סבל יובל עד שנכנס לתוך חברת הילדים. נוסף לכך גם לא היתה כתה בשבילו בבית ספרנו והוא מוכרח היה ללמוד בעין חרוד והודות לכשרונותיו והתמדתו נמנה בין התלמידים הטובים. במשך שנות למודיו בעין חרוד, הוא בכ"ז חפש ומצא את ביתו אצלנו בגבע ועם גמר חוק למודיו, של עשר כתות כמו שזה היה נהוג אז, הוא מצטרף לחברת הנוער הראשונה שלנו, ומאז הוא ממשיך להיות חבר פעיל בתוך החברה וגם נכנס בתור חבר למשק, משתתף בכל הפעולות ולוקח חלק חשוב בשיחות ולא פעם נבחר גם לועדת הנוער המקומי.

בעבודה הוא בחר לו את ענף הרפת: אולם לענף הוא לא נכנס כעובד סתם, בשביל למלא את יום העבודה, אלא העמיק ללמוד אז הענף על בוריו עד שלבסוף היה לאחד מנושאי הענף. הוא היה עניו ושקט בהליכותיו. לא אהב לדבר הרבה והיה איש המעשה. הוא חי אה חיי הקבוצה במלוא מובן המלה, אחרי שהסתגל ולמד את החיים האלה מעצמו מבלי שמישהו ידריך אותו. וכשחברי הנוער של המחזור הזה נשלחו לכל מיני תפקידים מחוץ למשק, הוא נשאר כמעט יחידי כיותר מבוגר עם המחזור השני והשלישי והשתתף בערות בשיחות ובחוגים שונים. וכך הוא המשיך עד שנקרא להגן על המולדת. ואחרי שהשתתף באיזה פעולות הוא נשלח לקורס ומאז הוא נמצא כל הזמן בפעולות. גם פה הוא נשאר אותו יובל, העניו והשקט, ממלא את תפקידיו בנאמנות ובאחריות בלי רעש ובלי דיבורים. כולנו האמנו שקור רוחו ישמור עליו מפגיעת האויב, אולם לא כך רצה הגורל ודוקא עם הפעולה הראשונה המכרעת של הגדוד הזה בנגב קרה האסון ויובל נפל בין הנפגעים.

יהיה זכרו צרור בצרור החיים.

חיים