ליום השלושים
כתב יעקב רז
לפני שלושים יום נפל יובל. רק לפני שלושה ימים לוינוהו למנוחות. ויבורכו נא בחורינו הטובים אשר לא שקטו ולא נחו עד אשר עשו איתנו ואיתו (ודאי גם איתו) את החסד הגדול ומפינת ארץ אשר הרווה אותה בדמיו, נשאוהו אלינו, לפינת ארץ זו, אשר הרווה אותה בחייו...
עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד... כל שעל של אדמתנו הנגאלת רווי דם יקירינו... הגלבוע, הרי ירושלים, ערבות הנגב... והנה גם יובל, גם הוא איננו עוד ונותר "כנף מחסה של זכרונות". גם הוא האיתן, המוצק השרשי. כי לו, כל חזותו, כל הוויתו הגלויה והמרומזת אמרה- שורש. הנה דמותו הרחבה, ההליכה הכבדה, קומתו הכפופה, הנמשכת כאילו לאדמה, עורפו- עורף איכר עקשן, אשר, כדברי המשוררת "כל עוד הוא מצוי בתוכנו מובטח הוא עתידו של חבל ארץ זה". מבטו המרוכז הצופה פנימה, למעמקים, ואף דיבורו המקוטע, המלווה נדנוד ראש אופייני, האומר כאילו: "מילא, מה שנאמר - נאמר, העיקר הוא שיש עוד מה שלא נאמר..."
ומופלא ואופייני בשבילו, היה גם אופן בואו אלינו. עודו נער רך, בא לבלות את חופשתו לנחשון דודו. והנה כשהגיע הזמן לחזור- לא הסכים. וכשתקפו עליו הדרישות מצד בני המשפחה, ברח והסתתר בפינת סתר, בין העגלות. לכשמצאוהו- לא נתרצה לשום שידולים ורק בכוח ובמאמצים רבים, והוא מגן על עצמו בתקיפות וחריפות רבה מאד, עלה להובילו לביתו. "יובל משתולל" אמרו הילדים, ואומנם היה משהו ראשוני בכל גילוי אופיו גם לאחר מכן, מפה לאוזן סיפר בין החברים על המחזה המרעיש, אשר היכה על לב רבים מאיתנו בימים ההם. הסוף היה שכעבור שנה חזר לגבע ונשאר איתנו מאז ועד, ועד...
מראשוני בני המקום היה, אשר לא מילידי הקיבוץ, ועל גבו עברו חבלי הסתגלות ראשונים של חברת הילדים לילד מקרוב בא. עליו עברו הכאבים הראשונים והאכזריים ביותר בפסיעות הראשונות של צרוף והתהוות חברת ילדים במקום- ממנה צמחה חברת הנוער המקומי. אופיו התגלה בכל אלה: עקשנות, התמדה, הליכה בקו עצמאי, מקורי והשתרשות.
והנה לאחר שנים, כזכור לי, ביום חגיגת העשרים לעליה לגבע. ויובל כבר רפתן מובהק. מזדמן אני עם יובל, עם שני היובלים- הגדול והלבן, בחדר התרבות ע"י הדיאגרמות, התמונות והעלונים. ומספרים לי הבחורים קצת בבישנות, מתוך הפתעה, אולם מתוך סיפוק ניכר, על הגבת בני הסביבה הקרובה והרחוקה יותר, למצב חברת הנוער המקומי אצלנו, תגובה של הערכה, התעניינות מיוחדת ואף גם קינאה. ואכן חברת הנוער שלנו היתה הראשונה ללכוד, בזמן ובמעלה, בין הנוער המקומי בישובים השיתופיים. בימים ההם היתה זאת הפתעה חשובה כציון-דרך ראשון בשביל שיכבה זו בקבוצה. והיתה זאת גם הפתעה חשובה לחברת הנוער שלנו בעצמה, הכרת ערכו הכללי של ההישג שצמח מתוכו. העירותי שאכן זהו מצב מחייב. יובל, כדרכו ריכז מבטו, הרכין ראשו ובמקוטע: "מהו הדבר, - אנו פשוט צריכים להמשיך להיות מה שהיננו". כן, "מה שהיננו". והנה הן היה הוא מראשוני בוגרי גבע, אולי באמת הראשון. אשר בצעדיו הראשונים סלל שביל זה בעצם הוייתו, באופן עשייתו היום יומית עיצב דמות זו- בן חברת הנוער המקומי בגבע כמו שהינהו. יתרה מזו - אף גם - כמו שצריך להיות.
כניסתו לעבודה מלאה במשק, לרפת (ואופיינית גם עצם הליכתו דוקא לענף זה) מצטיינת לא רק במסירות, נאמנות ותבונת כפיים - אלה סגולות של בני הנוער שלנו כמו שהיתגלו בבית - בחברתינו. הוא גם מפתיע לאחר זמן לא רב ברכישה יסודית של המקצוע, בלימוד עיוני מתמיד ומעמיק (מתי הספיק זאת?) ושימוש ער בידיעותיו גם בעומק וגם בהיקף. והנה בשעת צורך ראשון הוא גם עומד במרכז הנהלת הענף. שורשיו רבו והיסתעפו והרחיבו גם את הנוף. זהו מה שציפינו לו, ובזה הוא הראשון, משמש מורה דרך גם לחבריו הצעירים ממנו.
כשהגיעה אלינו הידיעה המרה, והיא הסתננה לאט לאט במשך ימים אחדים, תמהו כמה מאיתנו על הגבתינו, שלא כבמיקרים בעבר, אחרת... לא הדהימה. תמהו חברים ודאבו: "מה זה? הגם לזה התרגלנו?!" אכן, המתיחות המתמדת, הציפיה, ההתכוננות והנכונות לכל רע ביותר אשר הזמן הזה מביא לנו בהכרח המאבק, הם הם, שיוצרים גם אופי אחר, וצורה חיצונית אחרת לתגובתינו. אחרת מקבלת בימים אלה גם האם את תהום יגונה. לא, לא התרגלנו, אולם נראה שכל מקרה נוסף, כל קורבן עולה, מבשילה איזו נימה צורבת, מכרסמת, אשר לא ידענוה, רק שמוע שמענו עליה מפי ניצולי גולה ולא ידענוה... אכן, "על שעיניי רואות עוד, על שחי עודני, תיסלח לי, אחי".
ביום גשם ליוינו את יובל שלנו למנוחתו. בכו בכו השמים, בכו... והרוו את האדמה הזו, ועוררוה לצמיחה, לחיים.
בכו, בכו הלבבות, בכו בכי רב במיסתרים, בכו... וניפנו לעבודת יומם, לעבודת חייהם. כי אתה, יובל, ושכמותך ציוויתם לנו במותכם את החיים.
יובל, יובל בננו, יובל אחינו,יובל חברנו, יובל, יובל.
יעקב