ניר היקר!

כתבה אורה 

לאחרונה, נוהגת אני לשבת ליד אלבום התמונות, המשקפות 20 שנות חייך. ישנן תמונות שהונצחו על הנייר, וישנן, רבות יותר, אשר נחרטו בלב.

כמה מאושרת הייתי כשראיתיך לראשונה, תינוק שמנמן, מוצץ אגודל יד ימין, ויד שמאל מושכת באוזן. כך המשכת עד גיל ארבע.

כל שלבי התפתחותך חרוטים בזכרוני, כל תנועה חדשה, כל נפילה (והיו רבות כאלה), ועדות לכך הצלקות הרבות שנשארו, תחילת הדיבור עם הרבה מלים במהופך.

בהיותך בן שנתיים, הוצאנו אותך מהחממה, בלכתנו לשבת בין עולים בנגב. היה לנו טוב מאוד באותה התקופה. היית מוקף אהבה. ילד חמוד עם גומת־חן אחת ועיניים צוחקות, חברותי, אוהב ואהוב על כולם.

אחותך הגדולה הציקה לך לפעמים. תמיד איימתי עליה, שכאשר אתה תגדל, תחזיר לה כפל כפליים. אך זה לא קרה. היית מלא הע­רצה ומסירות כלפיה, כפי שידעת להיות כלפי אחיותיך הקטנות, הוריך והמשפחה כולה.

חזרנו לגבע לסוף תקופת הגן. מיד נקלטת בחברה. הפכתם להיות כיתה גדולה וטובה. עגמת נפש לא מעטה גרמת לי באי רצונך לל­מוד. היתה בך איזו התנגדות לישיבה על ספסל הלימודים. מה היה הגורם לכך, לא הוברר לי עד היום.

נסית ללמוד מחוץ לבית, אך הגעגועים לבית היו כה חזקים שלא יכולת להחזיק מעמד. בקשת עזרה ביעוץ, ושמחת לכל פגישה, עדות לכך מצאתי בארנקך, בו שמרת את כל ההזמ­נות לפגישות.

מאוחר יותר, בעת שירותך בסיני, הפתעת אותי, עת באת לחופשה, הגשת לי ספר עם הקדשה: ״פרס ראשון בחידון ידיעת הארץ, פלוגתי. עלה והצלח בחידון החטיבתי״.

לחידון הבא לא הגעת. אך לגבי היתה לדבר משמעות גדולה. מצאת את הדרך להרחבת אופקיך מחוץ לכתלי בית הספר.

קבלנו בהבנה את הליכתך לשנת שירות שלישית מוקדמת. בשנה זו בגרת והוכשרת לעמוד בפני הקשיים בצבא.

ואחר כך הגיע תור השרות הצבאי. לא אהבת את הצבא. נדמה לי כי מהיום הראשון התחלת לספור את החדשים שנשארו עד סוף השרות. חופשותיך היו נדירות וקצרות. את רוב החגים חגגנו כשמחשבותינו אתך אי-שם.

אך איך שהוא זה קרה, תמיד כשמישהו מהמשפחה היה זקוק לעזרה, בדיוק היית בבית.

הגעת ערב לפני פציעתו של סבא. היית כל כך עייף שחשבת לישון כל היום. אך מיד כשנודע לך על התאונה, התנדבת לנסוע עם סבא לביה״ח. כל כך היית מודאג כשהוצרכת לחזור לצבא בתום החופשה הקצרה. בחורף האחרון שכבתי בביה״ח כמה ימים. ידעת על כך מראש, ומאוד הצטערת, שלא תוכל להיות באותם הימים בבית. ביום ששי שוחררתי מביה׳׳ח. אבא, מתוך התחייבויות שונות, לא יכול היה לבוא לקחתני, סיכמנו שאחזור ב­כוחות עצמי.

והנה, אני עושה את הסידורים ליציאה, לו­קחת טפסים ומתכוננת לגשת למשרד. בלכתי במסדרון את מי אני רואה בקצה השני, אם לא אותך, בן יקר.

תמונה זו חוזרת לנגד עיני בהקיץ ובחלום. נגלית לי כמו מלאך טוב משמים. זוכרת אני את קריאת ההפתעה שנמלטה מפי: ״מה אתה עושה כאן? הרי אתה נמצא בתעלה, איך הגעת״ — ואתה בטבעיות רבה הסברת לי: ״אמרתי למפקד שאמא נמצאת בביה״ח ואני חייב לראותה, נתנו לי יומיים חופש״.

עברו למעלה מ-3 חדשים מאז ראינוך ל­אחרונה. כתבת שלא תוכל לבוא לראש-השנה, אלא ליום הכיפורים. ניחמת את עצמך בזה שאתה לא אוהב להיות ביום הכיפורים ב­צבא.

אך הגורל האכזרי לא נתן לך להמלט ממלתעותיו (באותו יום הכיפורים המר).

התרגלנו לחכות לך, למכתביך הקצרים, ל­שיחות הטלפון.

עכשיו צריך להתרגל להפסיק לחכות, וזה קשה, קשה מאוד.

שירת חייך באמצע נפסקה, ואתה בעצם עוד לא טעמת את טעם החיים.

שלך באהבה,

                   אמא