ניר הרפתן
כתב גיל קורן
יודעים אנו, כי בן הקבוצה, הנקשר בעודו בגיל בית הספר לאחד מענפי המשק — קשריו עם הבית בתקופת שרותו בצבא ובתנועה, אמיצים יותר וקליטתו בחיי המשק והחברה עם שובו הביתה, קלה יותר וחסרת התלבטויות ותסכולים, מאחר ויש לו "כתובת" וייעוד, אשר מלווים אותו ברציפות בצד דרכו ״בחוץ״.
הקשר החל עוד בגיל צעיר. בתקופה בה עבד עמיחי זומריך השל"תניק ברפת. ניר הילד שהיה מיודד עמו ביותר, היה מצוי אז מדי יום ביומו ברפת, בין מחלקי המזון, או המרפדים, או עומד שעה ארוכה בפתח מכון החליבה מאזין לשיח־רפתנים בעניני מקצוע (שבחיה של פלונית, תלאותיה של אלמונית — פרות כמובן — וצער גידול עגלים), עניני קבוצה ושאר נושאים שבעולם ורוח הענף דבקה בו. בהיותו בכיתה י׳, אך טבעי היה שהענף שבחר בו בשעות אחה״צ ובחופשות היה — הרפת.
עד מהרה היה ניר לרפתן במובנה המלא של המלה, להבדיל מעובדים העושים את הפעולות הטכניות של העבודה מצוות אנשים מלומדה בלבד ויותר אין זה מענינם, היה הוא מסור לעבודה בלי סייגים של שעות, מוכן לעזור בכל עת, והעיקר בעל עין פקוחה ו״יודע נפש בהמתו״. מוכן היה תמיד לעזור בחלוקת מזון בלילה, לעזור בהמלטה קשה, לעזור לכנס עדר שפרץ גדרתו בשעת הערב ולדווח בכל עת על אשר ראו עיניו בעדר — פרה חולה או מיוחמת, המלטה או כל אירוע בלתי שגרתי. החפזון והפזיזות הגורמים נזק בחליבה ובעבודה היו ממנו והלאה. דבר נוסף שציין את ניר הוא — רוח טובה וחברות בעבודה (וודאי גם בשטחי חיים אחרים). כל דבר קיבל בחיוך קל והבנה, אם דבר שבח ואם גערה מאחד ה״ותיקים״.
גם שם החיבה שלו — ״גובל״ — נדמה לי שלא היה חביב עליו במיוחד, אך קבלו בסבר פנים יפות ״אם החבר׳ה רוצים 'גובל' (והשד יודע מאין צץ שם זה) שיהיה 'גובל' ומה בכך?" אני נמנעתי עכ״פ בתקופה האחרונה לכנותו בשם זה.
בתור רפתן בעל נסיון לא מבוטל יצא לאלומות לשנת שרות ברפת, ומשוכנע אני שתרומתו שם היתה חשובה ומועילה.
לפני הגיוס חזר הביתה ועבד תקופת־מה ברפת, כאיש צוות ותיק לכל דבר. עם לכתו לצבא ידענו וקיווינו, כי בשובו אל הרפת, אחרי השרות, יהיה אחד מעמודי התווך של הצוות. ואכן, בתקופת שרותו, כל חופשה שלמעלה מיום אחד וכבר ״התייצב״ לפני סדרן העבודה של הענף. ייתכן שגם אכזבתו מהעובדה ש״לא הלך לו בצבא״ (שלא באשמתו — לא התקדם בסולם הפיקוד) הגבירה את רצונו למהר ולשוב לעבודה, בה הוכיח את עצמו.
כך רצה — וכך לא זכה ולא זכינו אנחנו. המלחמה — ההופכת דברים על פיהם, הטופחת באכזריות על פני מציאויות וערכי חיים — בחרה דוקא בו לקחתו מאתנו.
אך כפי שאמרנו מי שנקשר בעודו נער אל ענף — נשאר קשור אליו ולו רק בזכרון. וכשם שיישמר זכרונו בכל שטחי החיים נזכרהו אנו גם כרפתן.
ניר — פסיעות כבדות ומדודות במשעולי הרפת, מבט בוחן מעל גבי הטרקטור, חיוך טוב בתוך מקצב תקתוק מכונות החליבה — רפתן ונער... תמיד...
יהי זכרו ברוך
גיל קורן