טנקיסט

 כתב צביקי המ"מ

עצם הרעיון שכותבים על ניר, לחשוב שצריך לכתוב על אדם שהכרתי תקופה ארוכה ופתאום צריך להשלים עם העובדה שניר איננו — שהכל הופך להיות היה, זה דבר קשה, קשה מאוד.

לפני כשנה גובשה הפלוגה מחדש, מחיילים ממספר יחידות שלא נשלחו לקורס מפקדי טנקים צוותו צוותים חדשים עם מפקדים חדשים.

לפני כן היה ניר ״טען קשר״ אך מחוסר תותחנים עבר הסבה קצרה להיות תותחן וכך, במשך שנה שלמה, בתוך הטנק והצוות שלו, גובש והתאמן והפך עם הצוות, לצוות מלוכד ומאומן היטב. היה הוא תותחן טוב ושלט היטב בחומר. בכל שעור או הרצאה בנושאים מקצועיים היה ״ספץ״ בחומר, תמיד הרים את ידו גבוה, גבוה וציפה שיתנו לו הזדמנות לומר ולהוכיח את אשר הוא יודע.

תוך כדי האמונים הרבים, הבחנתי בהשתפרות שלו בתותחנות — כשבתחילה היה לו מה ללמוד, כי היה חסר נסיון בירי במצבים שונים ומגוונים עד שהיה לתותחן שאפשר לסמוך עליו, שיודע בדיוק מה עושים ואיך עושים בכל מצב אפשרי וכשהמפקד טועה לפעמים הוא מכיר בטעות ומעיר לו על כך.

בכלל, ניר התעניין והתמצא בקשת רחבה של נושאים: פוליטיקה, עניני יום- יום, היה קורא הרבה עתונות ספורט וכמובן היה לו ידע רב בכל מערכות הטנק.

כשנהג הטנק היה חסר — היה ניר ממלא את מקומו הן בנהיגה, וזאת עשה בדיוק כמו נהג מקצועי ותיק, והן בטיפולים — בגריז ובחיזוק הברגים — והיה לו כח — לניר.

כתותחן, היה מטפל במסירות במערכותיו, היה נכנס לצריח, לאחר שפשט את החולצה, עם קופסת הפח המלאה במים, סבון וספוג ולא יצא משם עד שגמר להבריק ולשמן את כל החלקים בצריח. ניר אהב להתעסק במכשירי חשמל, הבין במערכות הקשר שבטנק והיתה לו שיטה לשים את הטרנזיסטור שלא קולט בצריח, על גבי הצריח ולחבר אותו איך שהוא למכשיר הקשר ולרמקול, כך שתוך עבודה, היה שומע ונהנה.

ניר אהב תמיד לעשות במקומי את עבודת המפקד בבדיקת מכשירים ובתאומם וידעתי שאם הוא עשה זאת, אין בכלל צורך לבדוק זאת.

העובדה שניר נשאר כאיש צוות ולא התקדם בסולם הפקוד כפי שרצה ומסוגל היה, פגעה בו והוא לא וויתר על שום זיק של הזדמנות כדי שיוכל ללכת לקורס כל שהוא. מדי פעם היה מנסה אפשרות לעבור לחיל אחר ואולי כך להגיע לקורס קצינים וידעת כמה הדבר חשוב לו - אך תמיד נתקלו בקשותיו בקשיים שונים, ולא יצאו לפועל. אך למרות שלא ניתן לו מבוקשו הוא תמיד עשה את המוטל עליו בלי שום רינונים ובלי התחמקויות.

ניר היה חייל מאוד ממושמע, איני זוכר מקרה שיצא לו ל״התקל״ עם מפקדים. איני זוכר כמעט בעיות משמעת אתו, ואם היו — אז לרוב נגמרו בטוב, כי פשוט אי אפשר היה לכעוס עליו.

הצוות שלנו היה צוות מגובש להפליא, החבר׳ה היו הרבה מאוד זמן יחד והסתדרו יפה מאוד אחד עם רעהו. הרגשתי שכולם וכמובן גם ניר מרוצים וסומכים על הצוות כצוות, הם היו תמיד ביחד, אכלו יחד, גרו באותו חדר במיטות הקומתיים אשר בבונקר. בעבודות ובטיפולים השונים, תמיד היה נוצר תוך כדי עבודה מצב בו היינו פתאום כולנו ישובים על הצריח ומפצחים גרעינים, או נשענים על הטנק, מתבדחים ומספרים סיפורים והעסק נהפך למין הווי של הצוות. כלפי, היה ניר איש הצוות האחראי על הטנק ולא חשוב אם הדבר לא נגע דווקא בתחומו. על כל דבר שהיה לא תקין, נהג לדווח, ואיכפת היה לו כשהדבר לא טופל ותוקן. אם היה משהו לא בסדר בטנק, הייתי שואל אותו למה הדבר כך. כלי העבודה שלו היו תמיד מסודרים, מאורגנים בתא הזווד שלו ונעולים כדי שלא "יעלמו" במקרה. שנינו היינו משני קבוצים שכנים והדבר הביא להרבה סיפורים ולפעמים גם לוויכוחים — איזו תנועה יותר טובה, שיטות, תקציבים ונוהלים שונים.

תמיד התעניין בתוצאות המשחקים של קבוצות הכדורגל והכדורסל, והיה טוען שמה ששייך לעין-חרוד זהו שם הקבוצה ואולי שחקן אחד, אך רוב השחקנים והקהל שעודד תמיד, היו אנשי גבע, ולא היתה שום סיבה שלא להסכים עמו על כך. כשהיה חוזר מהבית היה תמיד מספר על הפגישות עם החבר׳ה מהכתה, ועל הארועים אצלו בבית — היה צוחק על העיו-חרודים שהיו גונבים תמרים מגבע ומתעניין לגבי הנעשה בעין חרוד ומענית (קיבוצו של נהג הטנק).

זכור לי המצעד בירושלים, בו השתתפנו עם טנקים חדישים. דאג שהכל יהיה בסדר — שיבריק ושיהיה כשיר ושלא יהיו בזיונות בעת המצעד עצמו, מכיוון שבמצעד היה צריך לשבת בתא התותחן ובכל זאת רצה לראות משהו מהמצעד, הצליח לסדר את מצב המכשירים ככה שלמרות שהתותח הוגבה כלפי מעלה, יכל לצפות במכשירי הכנון על הקהל והסובב אותו. השיטה עברה כמובן מיד לכל התותחנים, אשר עשו כמוהו.

באימונים הרבים, במסלולים, כלומר אמון שבו הטנק הבודד נתקל בכל מיני מצבים וצריך להתגבר עליהם, היה יורה במקלע המקביל כמו שצריך, מתקן ומסיט ללא כל צורך בפקודה. ובמטרות הכבדות ירה פגזים ופוגע — וכשלא פגע, היה איכפת לו, והיינו יחד מנסים לשחזר ולתקן מה שטעון תקון. היה חשוב לו מאד להיות טוב ולא לעשות פנצ׳רים.

בתרגילים הגדולים שהשתתפנו ושכללו צליחת מכשולי מים ונסיעה ממושכת, אין לרוב לתותחן מה לעשות, אך ניר במקום להרדם, אהב ורצה תמיד להחליף את הנהג ולרכוש נסיון בנסיעה בשטחים קשים, או שהיה מוציא ראשו מבעד לפתח הטען ומנסה להבין את צורת התרגיל — מתעניין, שואל וחוקר, היה מתישב על רצפת הצריח ומכין לנו סנדוויצ׳ים ופותח קופסאות ממנות הקרב, וכמובן מחלק את החבילות שקיבל מהבית והביא לטנק במקרים כאלה.

צורת השרות של היחידות המבצעיות בסיני היא ישיבה של כ-3 חודשים בעומק סיני לשם אמונים רבים, ומקבלים חופשות רבות יותר, ולאחר מכן ירידה לקו המעוזים שם יושבים בכוננות. הישיבה בקו נותנת הרבה זמן פנוי, כך שמושם דגש על שעורי רענון בתחום הנושאים שנלמדו ועל תחומים חדשים כדי להרחיב ולהעמיק את הידע של החיילים. בכל שעור, לא חשוב אם היה זה שיעור במקלע או בטופוגרפיה, או על מערכות הצריח, תמיד היה לו הידע בתחומים המגוונים ותמיד התנדב להסביר על חלקים ועל מנגנונים, דברים שהם ברמת המפקד או קצין. היה אוהב להכין ולהקרין סרטים, והיה עוזר לחבר׳ה להתגבר על תקלות במכונות ההקרנה.

אני זוכר שבשבועיים לפני יום כיפור, המפקדים היו צריכים לצאת בנגמ״ש לתרגיל ״חבירה״, בלילה על המעוזים, והיו מספר מקומות עוד. מיד קראתי לו שיבוא ויצטרף אלינו והוא כמובן היה מרוצה מאוד ונהנה להיות בין המפקדים, נהנה לנסוע בחושך — להכיר את דרכי הגישה, העמדות השונות ולצאת קצת מהשיגרה של שעה רצופה במעוז.

ביום שני נכנסה כל הגזרה לכוננות שהלכה ונעשתה חמורה בהדרגה, אך היתה הרגשה בין כולם שהנה עוד כוננות אחת, והרי אנו כבר מנוסים כוננויות דומות בעבר, אך ביום שישי היו סימנים רציניים שהפעם העסק שונה מהרגיל וישנן התפתחויות לא רגילות לגבינו. הכלים היו מוכנים כשכל הציוד הדרוש עליהם, וכולם היו לבושים 24 שעות בסרבלים ומוכנים לכל דבר. בשבת בצהריים היינו אמורים לצאת מהתעוז לחניון. רציתי להגיד לניר שיכין שקיות אוכל ופירות בנוסף למנות הקרב שהיו בטנק, אך ראיתי שאצלו הכל מאורגן כרגיל – והוא כבר בדרך עמוס בציוד.

כמו שיצאנו, החלה הפגזה רצינית על התעוז, והגזרה כולה בערה בבת אחת. ברשת הקשר שמענו את המעוזים על קו המים מדווחים שהם מותקפים וכי אלפי חיילים מצרים צולחים את התעלה. מכשיר הקשר טרטר בלי הרף, אך בתוך הטנק נסענו בדומיה, רק עם הוראות ההכוונה שלי לנהג, ולא יותר. הכל ברור, מתורגל ובלי הוספות. נענו עם הטנק לעבר התעלה, תוך כדי מעבר בין התפוצצויות פגזי הארטילריה, הבחנתי במספר טילים שנורו לעברנו אך החטיאו. נענו במהירות, אך בדרכנו לאחת מעמדותינו המוכנות מראש, נפגע הטנק מטיל מצרי...

...קשה מאוד להאמין שכך פתאום אינם עוד. והרי אך לפני רגע היינו קרובים כל כך אחד אל השני, ופתאום אני יושב פה והוא איננו עוד. פשוט לא נתפס.

והרי הוא היה צעיר כל כך...

הכותב, בן עיו־חרוד, היה

מפקד הטנק והמ״מ של ניר                                            

                                                                         צביקי