אזכרה לניר - 40 שנה                                                  5.10.13

ניר היה נוכח, וחלק מחיי, במשך 16 שנים. מזה 40 שנה שהוא נוכח-נעדר בחיים שלי.

האמת היא שלי אין צורך בכלל בטקסים כדי להיזכר. הוא עצמו, ובעיקר האין שלו, נמצא איתי כל הזמן, חלק ממני.

לפעמים הוא מופיע בחלומות, לפעמים אני רואה אותו באנשים אחרים.

אני חושבת הרבה על איך זה היה אם היה לי כיום אח גדול. איזו משפחה הייתה לו? איזה קשר היה בינינו? אני בטוחה שקשר טוב...

החוסר של אח גדול, עם כל המשמעויות של זה,  חזק עוד יותר מאז שאבא איננו.

העיסוק במה ואיך בדיוק קרה אז, במלחמה ההיא, באותו היום, מאוד קשה לי ואני מנסה להימנע ממנו. אוטמת אוזניים ועיניים כשמדברים וכותבים על זה. את מה שקרה אי אפשר לשנות, אפשר לשנות רק את דרך החשיבה על זה, לנסות להתמקד ביש ולא באין, במה שמשמח ולא במה שמכאיב.

הכאב קיים שם. לא נעלם ולא פוחת עם הזמן. פצע מדמם באופן קבוע, שעם הזמן נעטף במעין שכבות של שומן, שכבות הגנה, שמתרבות עם כל חוויה טובה של החיים, עם כל יצירה, עם כל ילד ונכד שנכנס לחיינו.

הרבה שנים הרגשתי אשמה. איך זה שלאח שלי קרה משהו כל כך נורא, ואני זכיתי לחיים טובים.

דווקא לאחרונה אני יותר חושבת על הצורך לחיות, ליצור וליהנות בשביל שניים - במיוחד שאימא הדגישה כמה היינו דומים.

חלק מהעיסוק שלי הוא טיפול בפצעים וכאבים של אנשים אחרים. אני רואה בזה שליחות ולא בהכרח פרנסה. יש לי השערה, שאם ניר היה בחיים, אז אחרי שלב הפרות הוא היה עובר לעיסוק בתחום הפסיכולוגיה. הרי היכולת להקשיב והרצון לעזור לאחרים היו חלק מאוד חזק מהאישיות שלו.

זה טוב שגם אתם זוכרים, זה בטח חשוב לאימא.

אז תודה על ארגון האזכרה, ותודה שבאתם.

טלי בן דרור (אפרתי)