לא חלוצה

סבתא לא הייתה צריכה להיות חלוצה. זה ברור כשמש לכל הנינים שראיינו אותה לעבודת השורשים, לאור כל הסיפורים שסיפרה לנו, על המולדת הרחוקה ההיא, עם היערות המושלגים (המאוכלסים בדובים, צוענים ועוד דברים שרואים רק בסרטים), עם הנהרות העצומים שגדתם השנייה לא נראית ועם החיים כילדה וכצעירה במוסקבה.

די היה לראות את הבעות פניה המתחלפות, בספרה סיפור ילדים, ויהי זה הפשוט ביותר- כדוגמת "האפרוח שחיפש לו אמא אחרת", כדי להבין שיעודה האמיתי היה תיאטרון, טלוויזיה, קולנוע, תקשורת המונים- הכול, רק לא בירור אשכוליות על ה"ליין", או בציר שרבי בכרם.

אבל הגורל הוביל אותה לקבוצת דרומיה, לחלוציות ולחיי הקבוצה, הגורל גרם לבני נוער אשר נתגלגלו לגבע עם עליית הנוער, לזכות להיות מטופלים על ידה. כל סערת הביטוי והרגש שלה מצאו דרכם לילדים שלא ישכחו את השהות במחיצתה.

גם אני, כבר לא בטוח אם הזיכרון הוא של ילדותי, או של ילדותם של ילדי- אבל מה זה משנה? תחושת החול ורעש הגלים, עם הקריאה המיתולוגית "רוקי, אייכה...." שכולנו גדלנו עליה, מוחשית כאילו אתמול שמעתי אותה. ה"איבן, סטיפן וגרגלה הם" לי עשו או לאביטל?

כנראה שבעוד אנחנו, הנכדים, התבגרנו כדרכו של עולם, סבתא שימרה את נעוריה דרך הנינים. בעצם, לפעמים הם כבר התעייפו מה"לושי לושי לושי" או מהנגינה בפסנתר המדומה (הבטן של הקורבן התורן) וניסו להתחמק, אבל שאגות "אהאווו" שבו והטילו אותם חזרה למשחק.

זהו, סבתא - כל אלו והגרעינים שהיית מפצחת בסתר (כדי שסבא לא ידע) וסיגריות "רויאל", והצחוקים וה"חיחיחי וחהחהחה" והגוזמאות ה"איומות", זה שלך, וגם שלנו ושל כל הדורות שעוד יבואו.

רמי ענבר