הספד
כולנו כאן דיתה, באנו להיפרד ממך, ממאנים להאמין, שזהו מסעך האחרון. הצלחת לשכנע אותנו שלך זה לא יקרה - כמעט.
נדמה שעוד רגע תצטרפי יפה ומטופחת עם החיוך שלא מש משפתיך, עם ניצוץ המשובה בעיניך, עם ידיך המלטפות... ליווינו באהבה, דאגה ובעיקר בהשתאות ובהערכה את לחימתך העזה, את מאבקך לחיים. כמו עוף החול, נערת מעליך את תלאות המחלה, הכאבים, שוב ושוב - לא נכנעת.
ראינו את גופך הרצוץ מכיל בתוכו נשמה ורוח אדירות, נדירות בעוצמתן, ואת ממצה את החיים עד תום. לא מוותרת על אף טיול, הצגה, סרט, קונצרט או שחיה בבריכה. חיה בהרגשה שכל יום שניתן לך זו מתנה ויש לנצל אותו עד תום, ליהנות ולהפיק ממנו. והחיוניות הזו לא עזבה אותך עד יומך האחרון. וזו המחלה הארורה, לא יכלה לרוחך, לא הפכה אותך למרירה או כועסת אלא הפכה אותך לעוד יותר רכה ויותר חזקה. מצאת כוחות נפש להאציל מכל הטוב הזה לאחרים, להקשיב, לעודד, לקבל, להתייחס. חבריך, חברותיך לעבודה, תלמידיך הרבים זכו ממך לחום, כבוד גמישות ופתיחות.
מצאת נקודת זכות בכל אחד, קיבלת כל אחד עם המיוחדות שבו. בעזרת ההומור שלך, החום והאינטלקט הצלחת למצוא פתרונות מתאימים, שהשאירו בחברותיך ובתלמידיך, אהבה גדולה אליך. גם לקבוצה תרמת מכשרונותיך, ממרצך וממקוריותך. נכונה תמיד לתת כתף, פעילה בוועדות, חורזת מילות קישור, מקריאה ומנחה. משאירה את רישומך בכל־כך הרבה תחומים.
אך את המיטב שבך הענקת לאלי, לילדים ולסער נכדך הצעיר. בכמה אהבה ומסירות עטפת אותם. מטפחת, שומרת, תומכת, דואגת, אוהבת. מעורבת בשמחות ובכאבים שלהם, מלווה אותם בכל מעשיהם, מטפחת עבורם את הקן המשפחתי. נקייה מכל שמץ של אנוכיות, נתת את כולך למשפחתך. והם החזירו לך ־ באהבה. ילדיך, ליאורי, שירלי, יקי וניצן, אוצרים משהו ממך. דרכם נשתמרו יופייך, חוכמתך הרבה, הכשרונות הברוכים במוסיקה, אמנות. הסקרנות לראות, לדעת, להבין. האהבה לתרבות ואסתטיקה, היחס החם לאנשים והיחס לחריג, לשונה. דיתה, השארת לנו למשמרת את העוז, העוצמה הרוחנית והרוח הטובה שלך. לימדת את כולנו את כוחה של הנפש והבחירה בחיים. השארת בכולנו חלל גדול וכאב, כאב עצום.
רחלי וייס, ורד קליין ודליה זבולון