כל אחד ודיתה שלו...

כתב מיה סלע-זהר 

לפני כמעט חמשים שנה, בארבעים ושבע,

באנו, דיתה ואני, אל בית התינוקות של גבע.

בנות שתים, בובותים, מאז ולעולם,

מחוברות בנשמה, כמו תאומות סיאם.

מבית התינוקות ״למעלה״, ירדנו לגנון,

יחדיו קמות בבוקר, יחדיו הולכות לישון.

סינר רקום, קשור לצוואר,

וכולנו נראים אותו הדבר.

משם ל״בית גימל״ - היה שם פעם גן - זוכרים?

שבו צחקנו ושיחקנו, עם כל הילדים.

מצות בפסח - בתנור שבחצר,

ובפורים - מלכות אסתר.

מכנסיים עם גומי

שיפוע, גלבוע וקומי,

מסתרי הארנבות, סיפורי מעשה,

חלומות על מלכות בגבעת הכיסא.

״מששת ימי עבודה ועמל״ - רק שני חלונות שוקולד,

אם־שבת, דברים טובים, ויום הולדת אחד.

צמות ופסנתר, בית ספר, צבא,

ודיתה עם אלי - סיפור אהבה.

חתונה לבנה באולם,

ארבעה ילדים באים לעולם.

שירלי ויקי, ניצן וליאור,

מביאים שמחה ואושר ואור.

החיים יפים, אל תגידו שלא,

ולכל אחד יש את דיתה שלו,

ואז פרצה המלחמה, קשה וממררת,

הדפת אותה בעקשנות, אבל הייתה חוזרת

מאחורי הגב, וגם פנים מול פנים.

מלחמה שלא צודקת, כמעט עשור שנים,

עשור של תקווה, ושמחות וגם צער,

ויותר מהכל היה לך את סער.

תמצית זיכרונות, קצת ומעט

של כמעט חמישים שנה, כמעט.