דיתל׳ה חברתי
אני עדיין שומעת את קולך קורא לי ״ציפי חברתי״, בכל מפגש שלנו, בכל שיחת טלפון.
רק בשבוע שעבר עוד צחקנו, על איזה מין אמא דאגנית את תהיי ליקי, כשיתגייס לצבא. הצחוק שלך, שליווה אותי מאז היותנו ילדות בכיתות ח׳־ט׳, חולקות חדר עד לאחר הצבא וכל שיחה שלנו מלווה בצחוקים, כמה צחקנו. ובשנים האחרונות נאחזת בציפורנים בחיים, בהחלטה שאת מנצחת. כל כך אהבת את החיים, כל כך רצית לחיות, "רק עוד קצת, עד שניצן תגדל, עוד קצת עד שיקי יגדל, רק עוד קצת, הם עוד צריכים אמא," כך אמרת לי. לא פעם דיברנו על המוות המרחף מעלינו, כי הרי אף אחד לא יודע מעל מי המוות מרחף, כך שכנענו את עצמנו ואמרנו שאת תנצחי, כי אין עוד אף אחת כמוך, אפילו הרופאים שלך אמרו שהם לא מכירים שום מקרה כמו שלך, שעדיין נלחמת ונלחמת ושורדת, ואם זה כך אז אולי יקרה נס ועוד תבריאי... כמה נאחזנו בתקווה הזו, כמה התפללנו לנס.
צפורה בן-צבי