אמא שלנו

כתבה דינה גולן

 

אמא שלנו נולדה במוסקבה בשנת 1873 למשפחה אמידה ברוכת ילדים.

אביה איש חכם ומשכיל, כמעט לא התערב בענייני המשפחה. ״יש לי ילדים טובים, אינני מבקש מהם דבר שלא ידעו לעשות, לכן הם תמיד נשמעים לי״, היה אומר. אמה מתה בלדתה אותה. וכך היא גדלה וחונכה ע״י אם חורגת — אשה טובה מאוד, והבית התנהל תמיד בכבוד ובשלוה. היא גמרה בי״ס עממי בהצטיינות ועל אף שידולי המורים להמשכת הלימודים, בחרה ללמוד את מקצוע התפירה. ברצונה היה להיכנס בין החוג המביא תועלת בהקדם. צורך חמרי ברווחיה לא היה, אבל היא התחילה במהירות לתפור לכל בני המשפחה. אחריה נולדו עוד שני אחים ואחות אשר אהבה אותם בכל נפשה והתמסרה להם מאוד. בבוא הזמן נתנה להם את האפשרות לקבל השכלה גבוהה. כנראה, שהפסקת הלימודים בגיל צעיר פיתחה בה אהדה גדולה ללימודים, והיא תמיד נתנה עזרה חמרית ועידוד לכל צעיר וצעירה, שהזדקקו לעצתה או  לעזרתה, בהמשכת לימודיהם.

עם גירוש יהודי מוסקבה עברה המשפחה לגור במוהילוב שעל־יד הדניאפר. צעירה ואמיצת לב היתה תמיד, השיט והשהיה על הדניאפר היה אצלה מהתענוגות האהובים ביותר. השיט בין גושי הקרח באביב, בעת גיאות הנהר, היה אהוב ביותר עליה. הרגשת הסכנה הוסיפה לה תענוג, לפי דבריה. בת 26 היתה בנשואיה ומאז כל חייה קודש למשפחה. בלדתה את הילד הראשון תקף אותה רצון עז לתת לילדה להרגיש, שיש לו אם (ו״לא חורגת״, כביטויה השגור בפיה).

לפי הזמנת אחיותיה ערכה טיול אליהם לחו״ל. משם באו  מכתבים עצובים מלאי געגועים למשפחה. לבסוף חזרה מבלי לסיים את הטיול. אבא ז״ל היה אדוק. ומנהגי הבית היו דתיים, למרות השקפותיה החפשיות. אבא ז״ל היה מחלק סכומים גדולים כנדבות למוסדות ולעניים, מעל ליכולתו. את התנגדותה הביעה רק בסירוב לקחת בזה חלק. לפי בקשתה היה משאיר את הכסף לחלוקה בידי המשרתת בזמן היעדרו מן הבית.

פרצה המהפכה. אמא קיבלה אותה בהתעניינות ערה. הגרמנים כבשו את עירנו. עם נסיגתם עזבו רוב מכירינו (מהמעמד הבינוני) את העיר יחד עם הגרמנים. אבא מציע תכנית נסיעה, אמא מבטלת אותה באומץ. הזמן הראה, שהצדק היה אתה.

נודע לנו שבשעה 12 בלילה צריכים הבולשביקים להיכנס העירה. העיר בלי משטר. ואמא לבושה אדרת קאראקול, כי אחרת אין לה. היא הולכת יחד עם צבי מרחק של 4 קילומטרים ברגל בשעה 12 בלילה. בכדי לא להפסיד את המומנט ההיסטורי ולפגוש את הבולשביקים בהיכנסם העירה. חוזרים שמחים ומלאי רשמים. אמא נפגשת עם בעל־אחוזה, אנטישמי, שאומר לה בארס רב : ״היהודונים שלכם הופכים את כל רוסיה״. ואמא — (מצבנו רחוק היה מלהזהיר, בתקופה-ההיא) — עונה לו בגאוה: ״נעים, שבני עמי המועטים יכולים להפוך את רוסיה העצומה״. גם בשעת חיפוש, כשחייל צעיר מאיים בצורה גסה ושחצנית, עונה לו אמא בשלוה: ״פעמיים לא נמות ופעם אחת נמות כולנו! — הפסק לדבר כך!״ הבחור נדהם ושינה את התנהגותו. הגיעה שעת הדלקת נרות שבת. אמא הדליקה את הנרות באופן הפגנתי והודיעה למחפשים, שאצלנו שבת. הדת לא היתה מכובדת ביותר בשלטון ההוא.

נודע לנו, שאחי חולה אנוש, ושוכב בבית־חולים צבאי בעיר אחרת. הכניסה לבתי חולים אסורה. הנסיעה-כרוכה בקשיים רבים. אמא התגברה על כל אלה, חדרה לבית החולים, קיבלה את הסכמת הרופאים והצליחה בטיפולה, להפתעת הרופאים, להציל אותו ממוות. צבי נאסר, אמא קיבלה את מאסרו כעלבון גדול והודיעה לאבא על נכונותה לעזוב את רוסיה ולעלות לארץ־ישראל.

עלינו ארצה ישראל. אבא נשאר בעיר ואמא מחלקת את זמנה ככל האפשר בין היותה עם ילדיה ובין הדרוש למלא את חובתה כלפי אבא. אוהל קרוע בנס ציונה, צריף בודד על חוף הים בחפצי־בה. אמא חיה אתנו וממלאה בחיינו תפקיד של אם כל הקבוצה. עושה מה שיש ביכולתה, עוזרת לכל אחד ואחד. בערב שוטפים התורנים את הכלים! אמא עוזרת לכולם, תופרת, עוזרת בסידור הבית וחיה את חיי הקבוצה כמו כל החב­רים. בזמן המאורעות בגבע, מתיחות גדולה בקבוצה. פקודות: ״לשכב על הרצפה, לכבות אורות וכו'. אמא ישנה במיטתה על המרפסת הקטנה הפתוחה : ״אין ערבי יכול לדעת את מקומי״. דאגתה בשנים האחרונות, לא ליפול למעמסה ולא להטריד, לעזור עד כמה שאפשר. לאחר המחלה, כשרק חשבתי לבקרה בבוקר והנה היא כבר הגיעה לבית א׳ לעזור בניגוב הכלים. באיזה מאמצים עלו לה ההליכות האלה, אפשר היה לשער לפי צורת הליכתה. היא לא הירפתה מזה כל זמן עבודתי בבית א'. סוף סוף הסכימה לעבור לחדר יותר קרוב לחדרנו מבלי להרבות שיחה על כאבי הרגליים. אך זה היה הסימן. בערב של סרט היינו מלווים אותה הביתה. כשהיתה יוצאת באמצע הסרט, היתה מתחמקת מליווי באמתלא, שתשב קצת בחוץ באויר הצח.

בוקר בוקר היתה נכנסת לבקר אותי בברכת: ״בוקר טוב״, למען אדע כי שלום לה. בבוקר יום ששי האחרון, כשכבר הרגישה ברע, נכנסה בכל זאת ולא סיפרה דבר על הרגשתה הרעה. בדרך פגשה בפניה, החליפה אי־אלו מלים, מבלי להתאונן. כעבור שעתיים נקראנו אליה. המצב כבר היה גרוע מאוד. ובמשך המעת־לעת האחרון שתי מחשבות לא עזבו אותה: הדאגה לנו, שננוח, נישן ונאכל, והרצון לגמור.

אבדה לנו אמא, סבתא, ידיד וחבר. 

יהי זכרה ברוך.  

ד.