תולדות חיים של שרה:
מתוך עבודת ׳שורשים׳ של עתליה - אפריל 1998
נולדתי ב- 28.12.1915 ברוסיה, כיוון שמשפחתי ברחה במהלך מלחמת העולם הראשונה מליטא לרוסיה. כשמלאו לי שלוש שנים המשפחה חזרה לליטא בשנת 1918 לעיר קופישוק. (ליטא לפני המלחמה הייתה עצמאית, עד שרוסיה כבשה אותה, וכיום היא עצמאית שוב).
הגויים, תושבי העיר, עסקו בחקלאות, והיהודים היו בעלי חנויות ועסקי במסחר. בעיר הייתה קיימת גימנסיה ליטאית ובית-ספר יסודי ביידיש. בזמני לא היה בית-ספר עברי.
הקהילה היהודית הייתה מפוזרת בכל העיר. בעיר היו ארבעה בתי כנסת, שניים מהם היו שייכים ל'חסידים' ושניים ל׳מתנגדים׳. (ה׳חסידים׳ האמינו בביאת המשיח והעריצו את הבעל-שם-טוב, שהיה רב ידוע כמרפא את הגוף ואת הנפש, בעזרת צמחים).
תנועת החסידות התפשטה מהר במזרח אירופה, התפשטות התנועה נתקלה בהתנגדות עזה מצד ה'מתנגדים' ה׳מתנגדים׳ לא אהבו את דרך התפילה של ה'חסידים', שהייתה מלווה בשמחה גדולה. כמו-כן, ה׳חסידים׳ נהגו להתפלל בבתי-תפילה נפרדים. הם אכלו בשר שנשחט רק באמצעות סכין השחיטה שלהם. ה׳מתנגדים׳ חששו מפילוג בעם ומביטול תורה.
אני, אף-על-פי שהייתי שייכת לזרם ה'מתנגדים', אהבתי לצפות ולהשתתף בשמחות ה׳חסידים׳. שם היה הרבה יותר שמח. באירועים גדולים נהגו אנשי הקהילה היהודית להתכנס בבית-הכנסת הגדול של העיר.
גדלתי בבית מסורתי עד גיל שמונה-עשרה. הייתי הבת השלישית למשפחה בת שישה ילדים. אחי הבכור, שמו היה אהרון. האח השני שמו היה חיים. אחות אחת חוה, אחות נוספת אטקה והאחות הצעירה חיה.
שמו של אבי היה אריה-זכריה-לייב. הוא היה איש מאוד מוכשר ועסק במלאכות רבות. הוא עסק בגילוף עץ; היה עושה לבנים ומוכר אותן; כמו-כן, היה שורף בתנור אבני סיד ומוכר אותן; הוא היה חותך זכוכית; גם היה מכין רעפים מעץ לכיסוי גגות. בכל העבודות האלה עסק אבי בשותפות עם אחיו, זלמן, לפרנסת משפחותיהם. אבי היה קפדן בחינוך ילדיו ובעל סמכות לגביהם.
שמה של אמי היה זהבה-צירה-גולדה. היא הייתה אמא מאוד טובה, דאגנית ומאוד אהבנו אותה. היא עסקה בגידול הילדים ובטיפול הבית.
אנשים רבים (גם גויים וגם יהודים) היו באים אליה כדי לקבל ממנה משחות מצמחים, שהייתה מפיקה בעצמה. בעיקר אהבה את צמח האלו-ורה, שגידלה בעציץ, וממנו הפיקה את מוצריה. באופייה הייתה רכה וטובה, ועסקה בריפוי כדי לעזור לאנשים, ולא על-מנת להרוויח כסף.
העוני ששרר בבית לא השפיע על ילדותי. כולם בסביבה היו בעלי אותם אמצעים. גם בזמנים קשים היה לנו טוב בבית. חיינו באושר ובאהבה גדולה. לא היו מריבות על אוכל או על כל עניין אחר. ההורים ידעו לכלכל את מעשיהם בתבונה. למשל, כשהוגשה מנה כלשהי לשולחן, כל ילד חיפש את החלק הקטן ביותר. לא הרגשנו ולא ידענו שצריך להיות אחרת. בבית כל שני ילדים ישנו במיטה אחת. היו לנו בגדים בצמצום, והבגדים היו עוברים מאח לאח.
במטבח היה תנור לבנים ואמא הייתה אופה לחם וחלות, ומבשלת חמין לשבת. בתנור אחר, קטן, היו מבשלים. את שעות הפנאי בילינו אצל חברים וחברות. לא היו לנו מועדונים. בילדותנו שיחקנו קלאס, משחקי כדור וקפיצות על חבל. היינו מטיילים בעיירה.
חינוך מיני לא קיבלנו - לא מההורים ולא בבית-הספר. לבנות המתבגרות לא היה מושג על מחזור חודשי: כשבת הייתה מקבלת וסת היא הייתה נורא נבהלת, ורק אז הייתה מקבלת הסבר מאמה.
בסוף בית-הספר היסודי (כיתה ח׳) היו הילדים הולכים לתנועות-נוער. התנועות שהיו פעילות באותה תקופה הן: "בית׳׳ר", "השומר הצעיר", "הציונים הכלליים" ותנועת "גורדוניה", שנוסדה כאשר מלאו לי חמש-עשרה שנים. תנועת"גורדוניה״ הייתה חדשה לגבינו. מצאה חן בעיני האידיאולוגיה שלה: צריך היה להגשים את תורתו של אהרון דוד גורדון - תורת ההתישבות העובדת בארץ ישראל. חברי התנועה היו מברכים זה את זה במקום ב-׳שלום' בברכת ׳הגשם׳. בתנועה היו שלוש שכבות: 'צופים', 'מתעוררים' ו'המגשימים', ׳המגשימים׳ היו הולכים להכשרה לקראת העליה לארץ ישראל.
היו לי זכרונות טובים מאוד מתנועת"גורדוניה": היו לנו טיולים משותפים ופעולות. כל ערב שישי היה לנו עונג-שבת (כולם היו יושבים יחד ושרים, המדריכים היו מספרים סיפורים על ארץ ישראל, סיפורי שלום-עליכם, מנדלה מוכר-ספרים, אחד-העם, ביאליק, ולבסוף היו רוקדים ריקודי עם, בייחוד הורה).
היו גם מפגשים עם נוער "גורדוניסט" מערים אחרות. בקיץ היו לנו מחנות קיץ מחוץ לעיר: בשדה מסביב היו חופרים תעלה עגולה בגובה הברכיים, והשטח במרכז היה הופך לשולחן. שטח אחר שימש למטבח. מחנה כזה ארך שבוע בדרך- כלל, והלינה הייתה בחוץ. המדריכים היו קונים אצל הגויים ירקות, חלב, תפוחי-אדמה, פירות ולחם והיו מבשלים בישול שדאי. עיקר תוכנו של מחנה הקיץ היה שיחות על ארץ ישראל.
בגיל חמש-עשרה למדתי תפירה אצל אישה אחת בבית. הלימודים ארכו מהבוקר עד הערב. לאחר הלימודים אמא קנתה לי מכונת-תפירה, ואני עשיתי עבודות תפירה שונות. את הכסף שהרווחתי החזרתי לאמא עבור המכונה.
בגילשמונה-עשרה עברתי להכשרה. להורים שלי היה מאוד קשה לקבל את ההחלטה שלי לעזוב את הבית, וכשליוו אותי לתחנת הרכבת, לראשונה בחיי ראיתי את אבי בוכה. בהכשרה היינו צריכים ללמוד חקלאות ולממש את תורת העבודה. לשם כך שלחו אותנו לאחוזה, אותה ניהל גוי רשע, שהיה גם אנטישמי. אותי שלחו לרעות את החזירים, ואני לא ידעתי כיצד לנהוג בהם. הייתי צריכה להשגיח בעיקר על הגדולים, אבל אני רצתי אחרי הקטנטנים. כשחזרתי רצוצה ועייפה אל האחוזה, אמר לי בעל האחוזה: "את לא שווה כלום, אפילו חזירים את לא יודעת לרעות", ומאז אני שונאת חזירים. בעל האחוזה גם אמר לנו: ״אמרו לי שיהודים עובדים הרבה ואוכלים מעט, אבל אתם אוכלים הרבה״.
אנשים מההנהגה הראשית של התנועה באו וראו כיצד אנחנו חיים. התנאים לא נראו להם, והם החליטו להעביר אותנו לקיבוץ עירוני - סיאד (שכרו בית בעיר. הבחורים והבחורות גרו יחדיו. מכיוון שהבית היה קטן, בכל מיטה ישנו שניים). הבחורים חטבו עצים בקיץ להסקת בתים בחורף. הבחורות והבחורים עבדו בגן-ירק של יהודים (במקום להעסיק גויים בעבודה העסיקו חלוצים). בכלל, היהודים בעיירה נתנו תמיכה לקבוצת ההכשרה שלי. תפקידי בקיבוץ העירוני היו מרובים: מנהלת משק הבית, מלווה לרופא, מבשלת ותופרת. הפחד הגדול שלי היה מהעכברים, שהתרוצצו שם בהמוניהם.
בסה״כ היינו חצי שנה באחוזה ועוד שנה בקיבוץ העירוני. את ההורים ראיתי במשך אותה תקופה רק פעמיים. (תקופת ההכשרה נועדה גם ״לגמול״ מהחיבור החזק להורים).
אחרי השהות בקיבוץ העירוני סיאד, העבירו אותנו לעיר יותר גדולה בירז׳. גם שם היה קיבוץ עירוני, וזאת משום ששם היו יותר אפשרויות עבודה. היינו שם חצי שנה.
אחרי שנתיים בהכשרה קיבלתי ׳סרטיפיקט׳ (אשרת העליה ארצה). כמובן שנסעתי להיפרד מההורים ומהמשפחה למשך חודש. באותו זמן הורגשה באירופה אווירת עלייתו של היטלר לשלטון. אווירה זו היקשתה עוד יותר על הפרידה מהמשפחה ומההורים. (ארצה יכול היה לעלות רק מי שהיה לו כסף, או מי שהיה חלוץ).
ב- 1936 בשישה בספטמבר עליתי ארצה.
מהעיר קובנה נסענו לברלין בגרמניה. הזהירו אותנו שלא להסתובב בעיר, בגלל האווירה שהנאצים השליטו בה. אבל אנחנו ירדנו לעיר בכל-זאת, ולא התרשמנו קשה כל-כך. שהינו יום אחד בברלין, והמשכנו ברכבת לאיטליה. בעיר הנמל טרייסט עלינו על אוניית מסע קטנה ורעועה מאוד. הפלגנו במשך ארבעה ימים עד נמל אלכסנדריה שבמצרים. לי לא היה כסף לרדת מהאוניה לקהיר, אבל בכל-זאת ירדתי בנמל וקניתי פרי, שמאז ומעולם חשקתי בו: ענבים. (אצלנו במשפחה כל אחד בראש השנה היה מקבל שלושה ענבים לברך את ברכת ״שהחיינו״). מנמל אלכסנדריה הפלגנו לנמל חיפה. שם היה בית עולים גדול. קיבלו אותנו אנשי סוכנות עליה והם היפנו את העולים למקומות שונים בארץ. למחרת היום באו שני אנשים מגבע: נחשון אליהו ואהרון אתקין (לימים נפל במארב של ערבים במאורעות תרצ״ח). שניהם לקחו אותי ואת חברתי, יונה ברקאי, ברכבת העמק לגבע.
אני זוכרת היטב את יום בואי לגבע. גבע הייתה בת שלוש-עשרה שנה. אותנו שיכנו באוהלים. התאורה בהם הייתה עששיות (מנורות נפט). האווירה בין ״שוכני האוהלים״ הייתה חברית ועליזה. גרנו שתיים באוהל. לקראת הקיץ העבירו אותנו לסוכות, שהיו עשויות מקנים. אחר-כך העבירו אותנו לצריף מלא פשפשים. אני עבדתי ברפת שלוש שנים.
את סבא הכרתי כבר בהכשרה בחו״ל וידעתי שהוא הולך לגבע. עם הזמן התקרבנו ונהיינו חברים טובים. סבא נחשב ותיק, והוא התגורר בעליית הגג של הרפת.
שהחבר׳ה ראו שאנחנו חברים טובים מאוד, הם החליטו שהם צריכים לאחד לנו את המיטות. יום אחד באתי מהעבודה ולא מצאתי את המיטה שלי בחדרי. מאוד כעסתי והתחלתי לחפש אותה. מצאתי את המיטה בחדר של חנן. נודע לי מי עשה את זה ואמרתי להם: ״תורידו בבקשה את המיטה. אני אחליט מתי לאחד את המיטות״. וכך היה.
כעבור שנה ביקשנו חדר משפחה ונתנו לנו סוכת קרשים. סבא סייד אותה. הכנסנו שתי מיטות, כיסא אחד וארגז תפוזים, ששימש כארון. (אני הבאתי איתי ארצה ציוד שקיבלתי מאמא: שמיכה דקה, שמיכה עבה, שני כרים מנוצות, קומביניזונים, לבנים. את כל הציוד הזה הכנסתי למחסן ציוד כללי בגבע, ומאז לא ראיתי אותו יותר).
התחתנו לאחר שנתיים שהיינו יחד ואחרי שנולד עוזי, הבן הבכור. באותה תקופה לא היה נהוג להתחתן במסיבה גדולה ובנוכחות רב. החבר׳ה התכנסו אצלנו בחדר והביאו עוגה. כעבור זמן היו צריכים להתחתן בצורה חוקית, ולכן התאספנו ארבעה זוגות בבית-האריזה עם טבעת אחת, מטפחת אחת, עוגה אחת, בקבוק יין אחד ורב אחד.
אחרי שעוזי נולד, עבדתי במטבח ילדים. חופשת לידה הייתה שלושה שבועות. עוזי היה בבית-התינוקות ואני, כמו יתר האמהות, הייתי צריכה לקום בארבע בבוקר להיניק, ומאותה שעה ואילך, מדי ארבע שעות הייתי באה להיניק אותו. החיים היו קשים. העבודה הייתה קשה ותובענית. כולנו חיינו באותה רמת-חיים ובאותם תנאים. הגישה לחינוך הילדים הייתה נוקשה וקפדנית. לדוגמא: עוזי חלה פעם בדיזנטריה |מחלת מעיים| ושמו אותו בחדר בידוד ואני, אמא שלו, לא הורשיתי לבקרו. היו ימים שבקושי ראינו את הילדים, אבל במעט השעות שראינו אותם, התמסרנו אליהם מאוד. במהלך השנים נולדו לי עוד שלושה בנים: דן, אהרון, אילן. לפני שאילן נולד, מאוד רצינו בת, אבל קיבלנו את אילן באהבה גדולה. קראנו לו כך, כי הוא נולד סמוך לט״ו בשבט. חיים קארו אמר שקראנו לו אילן משום ראשי תיבות: אילו ידענו לא ניסינו...
כל בני התחנכו בלינה המשותפת, ואני קיבלתי את העניין באופן טבעי(הכוונה הייתה לשנות מהחינוך שאנחנו קיבלנו).
עבדתי בגיל הרך למעלה משלושים שנה. את עבודת החינוך עזבתי לטובת תפירת בגדי ילדים וחשבתי שזה יהיה זמני. אבל מאז ועד עצם היום הזה, אני עוסקת בתחום התפירה. את שעות הפנאי שלי הקדשתי לתפירה, סריגה, אפיה, עבודה בגינה, טיפוח עציצים ושאר מלאכות יד. אבל התחביב הכי גדול שלי הוא – "טיפוח הנכדים".