הנצחה בקבוצת גבע

הפזמונאי דידי מנוסי הלך לעולמו

מתוך עתון "הארץ"

ישראל נפרדת מיוצר גדול נוסף. הפזמונאי, העיתונאי והסאטיריקן, דידי מנוסי, הלך הבוקר (שישי) לעולמו בביתו שברמת גן כשהוא בן 85. מנוסי היה חולה במחלת הפרקינסון בשבע השנים האחרונות.

מנוסי בן ה- 82, נולד בקיבוץ גבע בעמק יזרעאל תחת השם ידידיה מנוסוביץ. "תמיד הרגשתי אדם חופשי לכן הייתי חייב לעזוב את הקיבוץ". ב- 1947 התגייס לפלמ"ח, בתחילת שנות ה-50 החל לגלות עניין בכתיבה. למד ספרות באוני' העברית. במהלך השנים כתב למעלה מ – 25 ספרים וכמעט 40 פזמונים חלקם הפכו לנכסי צאן ברזל של ההוויה הישראלית כמו 'מי שחלם' שכתב ללהקת גייסות השיריון ואת 'בת שישים' שכתב לקיבוצו ושהפך להמנון חגיגות ה – 60 למדינה.

מנוסי פרסם פזמונים עם גדולי המלחינים בישראל ובין היתר שיתף פעולה עם המלחין יוחנן זראי במחזה "סנונית בחוף מיובמה", שם התפרסם השיר "קול אורלוגין". בסרט "סאלח שבתי" התפרסם מנוסי בזכות השיר המפורסם "לי ולך", אותו שר אריק אינשטיין עם גאולה נוני. מנוסי גם כתב ללהקת השריון את השיר "מי שחלם", שהפך לשיר ידוע לזכר הנופלים.

הספד לאבא

"בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר ה' וּרְפָאתִיו" (ישעיהו נז, יז)

אבא יקר שלי,

קודם כל אני רוצה להגיד לך תודה. תודה על שנים של אבהות מסורה, אכפתית ומגוננת. תודה על כך שתמיד היית שם כשהייתי צריך אותך ותמיד יכולתי לסמוך עליך. תודה על כך ששמרת עלי ודאגת לי ונתת לי כל-כך הרבה.

תודה על האהבה שנטעת בי לשפה העברית, לשון הקודש שלנו, ששנים כה רבות התכחשתי אליה. היית אשף של מלים, והלוואי תהיה לי ולו טיפה מהרגישות שלך אליהן. אפילו תרמת לעברית מלים חדשות – על כך כולנו צריכים להודות לך. אי אפשר ללכת במדרחוב, לצפות במחזמר, לרכוב ברכבל או לשיר חמשיר בלי להיות בתוך מלים שאתה יצרת. תודה.

לפני כעשור וחצי העמדתי אותך בנסיון לא קל. לאחר עשרות שנים של כתיבה שנונה ונושכת (בשיניים של השנינות...) נגד הדת והדתיים פתאום הבן שלך התחיל להתקרב ליהדות ואפילו, רחמנא ליצלן, לשמור מצוות מעשיות. לרגע קטן נבהלת. פחדת שאנתק קשר. אמרת לי, תלמד, אבל למה לקיים? עניתי לך, למה לך לא הספיק לקרוא ספרי הרפתקאות על הודו ואפריקה, למה ממש לסוע לשם? צחקת והבנת. וכשראית שאני שומר על קשר ולא מתרחק, עשית יותר מזה: קיבלת וכיבדת. עד כדי כך, שבסוף עודדת אותי: כשהתוודיתי בפניך שאני כבר ממש רוצה ללכת על זה, אבל מפחד מה יגידו, קפצת כנשוך נחש ואמרת, מה זאת אומרת מה יגידו? תעשה בדיוק מה שאתה רוצה, ושכולם... עמדת בנסיון הכי טוב שאפשר, אבא, כל הכבוד לך.

אבל זה היה כלום לעומת הנסיון שחיכה לך אחר כך. אחרי כמעט שמונים שנה של גוף בריא כשור החל הגוף לבגוד בך, השור להזדקן: קודם הרגליים שכשלו, אחר כך הידיים שרעדו, ולבסוף – וזה היה לך קשה מכל – הדיבור, שהלך ונחלש כמו כפתור ווליום שמנמיכים לאט לאט. רק מי שהתקרב והטה אוזן היה יכול לשמוע אותך. וזה כאב לך מאד. אבל בשנים האלו גם הלך ובקע מתוכך אבא אחר – רך יותר, עדין יותר, קשוב יותר. אבא שלא רק ידע לדעת אלא גם לא לדעת, שלא רק הציב עובדות אלא גם הציב הרבה שאלות. ככל שגופך נחלש הנשמה שלך יותר ויותר האירה מתוכו. 

מי יודע אלו טורים ושירים היית כותב בשנים האלו, אילו היו לך הפה והידים? היית צופה בטלויזיה ואומר לי בכאב, שזו לא המדינה שחלמת עליה כשמסרת את נפשך להקים אותה. השפה שכל כך אהבת התנוונה והתנוולה, ועמה התרבות כולה. ועשית אפילו יותר מזה: ישבת ושאלת את עצמך – באמת, בלי ציניות – איפה טעית, והיכן חלקך ביצירת המציאות הזו. היו אלו רגעים של חשבון נפש ועשיית תשובה שלא אשכח לעולם. גם על כך, תודה.

אמש כשהכנתי את ההספד הזה פשפשתי בארכיון המחשב שלי, וגיליתי קטע יומן שכתבתי לפני שנה. כתוב שם שהתעוררת משנת הצהריים שלך וסיפרת שהיתה לך שיחה בחלומך ארוכה עם אלוקים. לא ראית אותו, אמרת, רק שמעת, אך ניהלתם שיחה שבה שאלת אותו שאלות רבות, והוא ענה לך. אמרת ששני דברים עיקריים למדת מהשיחה: האחד, שכל פרט ופרט בבריאה קשורים זה בזה; והשני, שיש טוב ורע בעולם, וצריך לבחור בטוב ולדחות את הרע. לא שכחת את החלום הזה, והזכרת אותו מספר פעמים נוספות, בדעה צלולה. בדקתי את התאריך ועיני נפערו: זה היה בי"ט טבת תשע"ג – היום, לפני בדיוק שנה, בשעות הצהריים.

אני מקוה שאתם ממשיכים את השיחה עכשיו, אבא, מאותו מקום שהפסקתם לפני שנה בדיוק.

אני נפרד ממך עכשיו, אבא. אני מבקש סליחה על כל הרגעים שלא כיבדתי אותך, או לא כיבדתי מספיק. סלח לי.

בחרנו בדרכים מאד הפוכות לכאורה, אולי הכי הפוכות שיש בכל העם שלנו, המפוצל והמקוטב והיפה כל-כך. אבל אני מאמין באמונה שלמה שהדרכים מתחברות. שהן שני קוים היוצאים מאותה נקודת תקווה לעולם טוב ומתוקן, ובאיזשהו אופק שאיננו מסוגלים לראות עדיין גם נפגשים. אתה עכשיו רואה את זה בודאי – את המרחב בו משתלבים חלומות הקודש וחלומות החול, חלומות הימין וחלומות השמאל. ברך אותנו בבקשה שנזכה גם אנחנו לראותו ולהגשימו כאן, בימינו: "כִּי יִהְיֶה שָׁלוֹם וֶאֱמֶת בְּיָמָי" (ישעיהו לט, ח).

להתראות

ניר מנוסי