הפזמונאי דידי מנוסי הלך לעולמו

מתוך עתון "הארץ"

 

ישראל נפרדת מיוצר גדול נוסף. הפזמונאי, העיתונאי והסאטיריקן, דידי מנוסי, הלך הבוקר (שישי) לעולמו בביתו שברמת גן כשהוא בן 85. מנוסי היה חולה במחלת הפרקינסון בשבע השנים האחרונות.

מנוסי בן ה- 82, נולד בקיבוץ גבע בעמק יזרעאל תחת השם ידידיה מנוסוביץ. "תמיד הרגשתי אדם חופשי לכן הייתי חייב לעזוב את הקיבוץ". ב- 1947 התגייס לפלמ"ח, בתחילת שנות ה-50 החל לגלות עניין בכתיבה. למד ספרות באוני' העברית. במהלך השנים כתב למעלה מ – 25 ספרים וכמעט 40 פזמונים חלקם הפכו לנכסי צאן ברזל של ההוויה הישראלית כמו 'מי שחלם' שכתב ללהקת גייסות השיריון ואת 'בת שישים' שכתב לקיבוצו ושהפך להמנון חגיגות ה – 60 למדינה.

מנוסי פרסם פזמונים עם גדולי המלחינים בישראל ובין היתר שיתף פעולה עם המלחין יוחנן זראי במחזה "סנונית בחוף מיובמה", שם התפרסם השיר "קול אורלוגין". בסרט "סאלח שבתי" התפרסם מנוסי בזכות השיר המפורסם "לי ולך", אותו שר אריק אינשטיין עם גאולה נוני. מנוסי גם כתב ללהקת השריון את השיר "מי שחלם", שהפך לשיר ידוע לזכר הנופלים.

 לאחר מלחמת יום הכיפורים כתב את את "שיר הוא לא רק מילים" אותו ביצע אריק לביא כמחאה נגד המלחמה ולמען השלום. ללהקת הגבעטרון כתב את אחד משיריו המפורסמים ביותר - "בת 60" אותו כתב לכבוד חגיגות 60 שנה לקיבוץ גבע. מנוסי הותיר אחריו את אשתו, הציירת צילה מנוסי, שאיירה את טוריו ב"ידיעות".

המחלה הנוראית בחרה לה אויב לא קל. שכן מנוסי לא מוותר בקלות. הוא אומנם מתנועע בעזרת כיסא גלגלים אך ראשו צלול והוא מקפיד כהרגלו בקודש לשמור על חוש הומור. "מוכרחים להמשיך לצחוק" הוא אומר. מנוסי ערך מסעות סביב לעולם בימים שבהם עדיין לא הומצאה המילה 'מוצ'ולר'. בשנות ה -50 הוא ערך מסעות לאיי סמואה הנידחים ופפואה ניו גיני ועוד מקומות אקזוטיים כפי שהוא היטיב לתאר בספר המסעות שהוא הוציא לאור בו הוא מתאר אנקדוטות ומפגשים יוצאי דופן שקרו לו בנסיעותיו "אתן לך דוגמא" כשהגעתי לאנטרקטיקה בתחילת שנות ה – 80 זכרתי שהתערבתי עם חבר שהייתי פוגש בקפה בו היינו יושבים ברחוב בן יהודה בתל אביב שאצליח לתקוע את דגל ישראל ביבשת הקפואה. ואכן זה מה שעשיתי. אני גם זוכר שהרוסים שהיו בתחנת המחקר שלהם סיפרו לעיתונים שישראל כבשה את אנטרקטיקה".

שאלתי את מנוסי לגבי עניין המשמעות שהוא מוצא בחיים הללו ?

"משמעות החיים ?" הוא אומר לי ספק מגחך ספק חושב "אני לא יודע מה משמעות החיים אולי לחיות טוב ? אני חושב גם שצריך שיהיה לך זיכרון טוב כדי לזכור דברים".

החודש זכו דידי ואשתו צילה בפרס 'עיפרון הזהב' למפעל חיים מה שמיד מעורר אצלי ניסיון להבחין בין הסאטירה של מנוסי לסאטירה של היום – שהיא הרבה יותר אישית, עוקצנית וחפה מתחכום וניואנסים. "היום זה עולם אחר. השירה נהפכה לאישית נורא – 'אני ואני'. בעניין הסאטירה אני חי עם זה די טוב. הם עושים עבודה טובה". למנוסי היה טור קבוע בכמה מקומונים בשם 'בדיחמין לשבת' ובעיתון 'ידיעות' פרסם טור אליו היה שולח מדי שבוע סאטירות פוליטיות וגם רשמים מהמסעות שעבר "הייתי טוב בללקט בדיחות שקבצתי אחר כך בשלושה ספרים".

קבלתי פעם תגובה מפתיעה ביחס לטורים שלך ?

"היו השמצות ופעם אפילו שאלו אותי 'מדוע אתה לא מתאבד?'

אולי לא רבים יודעים אך מנוסי מלבד היותו עיתונאי ופזמונאי פורה גם הגה כמה מילים שהוטמעו בשפה העברית כמו : מדרחוב, חמשיר, רכבל, מחזמר ואף כמה מילים שנשכחו כמו 'קלצפת' לספריי קצפת ו'פזנון' - "חברת פז פנתה אלי כדי שאחפש מילה למזנונים שלה" הוא נזכר.

ועל מה אתה מתחרט? "לא מתחרט על דברים אבל אולי על כאלו שלא עשיתי עד הסוף. בינתיים".