מדבריה

בימי רפיח

ויהי בעזבכם אותנו - נדהמנו, נבוכונו וכמוכי תמהון נשארנו לעמוד במקומנו.

אך חיש מהר התעוררנו, התאוששנו. ונקום ונרתם ונסחב בעול עוד איך נסחב. הניתן ליצירתנו ליפול או לסבול?

ובמשנה מרץ וכוח נרתמנו בעול. הנה ניתן לאדם להתרומם ובגאון לשאת את עלבונו, והרי יש ובחיינו היום יומיים אנו כה חלשים וחסרי שווי משקל ועם כל משב רוח אנו נוטים להדרדר מטה מטה. אך מה טוב לו לאדם בעת התגבר, התעלה ולא נפל...

תענוג מיוחד גורם לנו לראות את ילדינו: קמים עם זריחת החמה ויוצאים לעבודה. חדוות חיים נסוכה על פניהם והם כולם אומרים שירה. אכן, בראותך אותם, מתלקחת אף בך אש הנעורים והאמונה בלב גוברת...

מה נעים לראות את צפורה במאפיה עושה אה מלאכתה בנאמנות ובהצלחה. ממש הלב מתרחב מהערצה, ונדמה לך שהנה חזרו אלינו אותם כוחות החלוצים שפעמו פעם בנו וחדוות היצירה שבה לתחיה.

והנה החום מתגבר, הקיץ הגיע לשיאו ואנו מצפים לשובכם. מחכה השדה לזורעהו, המספוא לקוצרו ומרוה צמאונו, מחכה האם לבנה, אחות לאחיה, אח לאחיו וחברה לחבר.

חנה ג.   תש״ו