פנינה נצר

 

נולדה בפולין   7.10.1902

עלתה לארץ   1935

נטמנה בגבע  8.12.1985

כ"ה כסלו תשמ"ו

אמא

 

אמא נולדה בשנת 1902 בעיר ז׳וקב שבפולין למשפחה שומרת מסורת שבה היו עוד 6 אחים ואחיות. מלבד אמא שעלתה לארץ, לא שרד איש מהמשפחה לאחר השואה באירופה.

כבר מצעירותה היתה שוחרת השכלה ודעת. היא סיימה סמינר למורים עבריים וכן רכשה השכלה אוניברסיטאית בעיר לבוב בנושאי פילוסופיה וביולוגיה. יחד עם זאת היתה חברה בתנועת ״השומר הצעיר״ בפולין, ובהמשך עלתה לארץ בשנת 1935 באמצעות נישואיו פיקטיביים לתושב הארץ, בכדי להערים על מדיניות ההגירה הסלקטיבית של הממשל הבריטי באותן שנים.

לאחר עלותה לארץ, הצטרפה אמא לקבוצת גורדוניה בכפר החורש וחייתה שם עם מייסדי המקום עד למעבר משפחתנו לגבע, אחרי מלחמת השחרור בשנת 1948.

רוב שנותיה עבדה אמא כמטפלת בתינוקות ובילדים, תחום בו באו לביטוי המסירות, החום והידע שידעה להעניק ואפיינו אותה כל כך. לאחר שבגרה יותר והעיסוק בחינוך הכביד עליה, עברה אמא לעבוד תקופה קצרה במטבח ובשנותיה האחרונות עבדה בספריה בגבע.

תמיד הכרנו את אמא, עוד מרחוק, לפי צעדיה הקטנים והמהירים. כי היא תמיד מיהרה להספיק יותר: אם בעבודות הבית או בניכוש וסידור הגינה. תמיד היתה עוגה בבית שמא יכנס מישהו וצריך לקבלו יפה וכמובן לאחר שהכל כבר מסודר ועומד במקומו - קריאת ספר.

אמא הרבתה לקרוא עתונות. קראה את כל הספרות הקיבוצית והתנועתית והיו שנים שלא היה ספר חדש בספריה, בעיקר מהוצאת עם-עובד וספרית הפועלים, שאותו לא קראה. את ספרות המופת הישנה הכירה עוד מהבית. בנוסף לחריצות ואהבת הדעת, ציינו את אמא לאורך כל חייה הענווה והצניעות, יחד עם הרצון לעזור לזולת ולא להיות לנטל או לקושי על סביבתה.

אמא הקימה משפחה בגיל מבוגר יחסית, אך אנו זכינו לקבל בית חם, אוהב ותומך יחד עם עוד ילדים שאומצו על ידי ההורים לאורך שנים. בשנותיה האחרונות סבלה אמא מקשיי שמיעה, דבר שפגם בתקשורת שלה עם הסביבה והפריע לה מאד. מאוחר יותר חלתה במחלה אנושה ונפטרה בסבל והיא בת יותר מ-83 שנים.

תהא מנוחתה עדן.

 

יורם

אמא

 

כפי שחיתה כך הלכה מאיתנו, בשקט, בשקט, כמעט מתנצלת על טרדה שנגרמה.

מאוחר התחלתי להכיר את אמא, להכיר ולהוקיר. שלא כמידתה - מידותיה.

שקטה, מופנמת, בעלת רצון ברזל וסבלנות איו קץ, שומעת הכל, יודעת הכל, לעולם אינה עוסקת בשיחות רכיל. לעולם אינה מעבירה ביקורת. את שהיה לה להגיד - אמרה בעשייה.

בדברים שהיו חשובים בעיניה היתה כופה את דעתה באותה סבלנות, בלי פשרות, בלי ויתורים והזמן תמיד מנצח. הגינה, הספריה, הסריגה, תמיד בריצה, תמיד בדאגה לפרטים, לשלמות.

אף פעם לא ראיתיה נחה. אף פעם לא ראיתיה יושבת, סתם כך, כדי לשבת.

אומרים "לאמא איו גיל" - להכיר את אמא, ללמוד, להבין, אזדקק עוד להרבה "גיל".

יהי זכרה ברוך.

 

שאולי