לזכרה

כתב זלמן

חסיה עלתה ארצה בשנת 1936 עם קבוצת חברים מתנועת ״גורדוניה״ לגבע.

הכרתיה חדשים אחדים לפני עלייתה ארצה בריגה בירת לטביה, בקבוצת הכשרה.

בחורה אינטליגנטית, מורה לפי מקצועה ומן הפגישות הראשונות ניתן היה להכיר שלפניך אדם נבון, בעל הכרה, אשר יודע את אשר לפניו.

הישיבה בקבוצת ההכשרה היתה קשורה במאבק קשה ובקונפליקט עם ההורים ולפעמים גם בניתוק מלא של יחסים אתם. כל אחד אשר עזב בית הורים חם ומסודר והצטרף לשורת החלוצים העולים ארצה — והזמן הוא זמן מאורעות בארץ — ידע שהוא נדרש לויתור ולהקרבה, לנכונות להיאבק בקשיים שונים ומרובים. חסיה הלכה בשלמות בדרכה וחיכתה בקוצר רוח ליום המאושר, בו תקבל את הסרטיפיקט ותוכל לעלות ארצה.

הגיע היום המאושר וחסיה עם קבוצת־חברים מאותה קבוצת־ההכשרה הגיעו לגבע. החלו חבלי הקליטה: הסתגלות לעבודה פיסית שלא היו רגילים אליה, הסתגלות לאקלים השונה תכלית שינוי והסתגלות לחיי הקבוצה. לא דומים הם חיי הצוותא בקבוצת הכשרה לחיי הקבוצה בארץ, לא דומה הוא החלום למציאות.

כל אחד במאבקו, כל אחד בהתלבטויותיו. חסיה נאבקת בקשייה ובבדידותה. גופה החלש הוא לה לרועץ לקליטה בעבודות שונות. ושוב פעם התלבטויות ומרירות והעיקר הרגשת הבדידות. מוזר ותמוה הדבר. אדם החי בתוך־תוכה של החברה יכול להרגיש את עצמו בודד — וכי לא דומה הדבר לאדם, הנמצא בלב־ים וצמא למים ?

חסיה מרגישה את עצמה בודדה בתוך החיים הסואנים של הקבוצה.

כל אחד עסוק בעניניו, טרוד בעסקיו. לא תמיד, מתפנים, לצערנו, להסתכל לצדדים להושטת יד עוזרת.

חסיה נאבקת בקשייה ולעתים מתאוננת על גורלה. שוב תקווה, שוב אכזבה.

שביב אור בקע לתוך חייה — תמי מתקדמת יפה. חסיה נרגעה, התמסרה בכל חום ליבה לבתה. תמי היא לה לא רק בת, כי אם גם חברה. תמי לא מאכזבת, היא לה מקור עידוד ונחמה וגם מקור לגאווה ולתפארת. אך בדידותה עודנה מנת חלקה.

עם התקשרותה עם זאב הגיעו לה ימים טובים. נעים וחם בביתה. רואים אותה שמחה ועליזה — ממש אין להכירה. אכן שנים טובות באו לה.

אך מה נורא הדבר! שנים כה מעטות הן שנות האושר!

לפתע, כרעם, באה ה״מחלה הממארת״.

לפתע, כרעם — וחסיה איננה!

יהי זכרה ברוך!

                                                זלמן