חורשה של אורנים

שמואל נישט פקח את עיניו בקיץ 1868 אל נוף גבעי, בו פזורות פה ושם חורשות אורנים ליד פלגי מים זכים. מים אלה פרסמו את עיירתו של שמואל. בזכות המים ובזכות עפצי האורן, הפכה העיירה למרכז בורסקאות ושמואל גדל והיה פועל בורסקאי – מעבד עורות, החי את חייו בתוך סדנאות באושות הצורבות באדיהן את הריאות. מתוך גיגיות הצחנה בהן השרה עורות של חיות מתות בחומרים כימיים, היה נמלט אל חורשות האורנים שליד העיירה, להשיב את נפשו.

אל חורשות האורן היה שמואל יוצא גם עם שמונת ילדיו, בימי חול. לשם שלח אותם לשבור רעב עם גרגרים ופטריות, כשצבא כזה או אחר היה כובש את העיירה והופך אותו, פעם לנתין רוסי ופעם לפולני, פעם לגרמני וחוזר חלילה.

ריח האורנים ליווה אותו כשנולד נכדו הראשון – נחום. אותו לקח לו כבן זקונים מזוג הורים צעירים שהתגרשו, ועמו עלה לארץ ישראל. איש זקן וילד קטן, עולים לארץ שחורשות אורנים בה נדירות, מוכות-בצורת ושרופות.

בגבע של שנות ה-30 פגש הזקן הגלותי קבוצת חלוצים קשי-יום וקשי-עורף. אנשים צעירים שאחת מבנותיו הייתה להם לחברה, שאת אחת מבנותיו הביאו לקבורה ובת אחרת סירבו לקבל לקבוצה, משום שידיה היו עדינות מדי. את נכדו האהוב הפקיד בידיהם לחינוך חילוני ועם חבריו הזקנים היה עושה דרכו אל בית הכנסת שמעבר לוואדי.

במורד המערבי של הגבעה מצא לעצמו חורשת אורנים צעירה לטיפוח ואהבה. משם היה יוצא לראות את הנכד גדל והופך לאיש, משם ליווה במבט את נכדו, כשזה יצא בחזרה לאירופה, ללחום בנאצים ולחפש את אימו. בצל האורנים זכה לשוב ולחבק את הנכד שחזר עם מדליות על החזה ובלי אמא.

רכס הגלבוע עוד היה עירום מעצי אורן, כשנשא אליהם שמואל את עיניו ביום חורף אחד ושמע את חילופי היריות. מההר הקרח, חזר נכדו נחום ונטמן בצל עץ אורן גדול. היה זה היום שבו איבד שמואל נישט את שמיעתו ואת עשתונותיו. הוא התכנס אל תוך עצמו לשנתיים של אבל, שבתומן עצם את עיניו ונאסף אל נכדו, בצל האורנים אשר אהב.

כתב- אורי ברזק.