שמואל נישט
אחד אחד מסתלקים מאיתנו והולכים לעולמם הזקנים שבחבורה. ושממון תוקף אותך, בראותך את שולחננו (שולחן ההורים הזקנים) הולך ומתרוקן מיושביו עד כי נשארנו רק בודדים.
וכן נסתלק מאיתנו ביום הפורים שנה זו רבי שמואל נישט ז"ל. המנוח היה בן שיחה טוב מאוד. ואמנם בשנים הראשונות לבואו הנה היה לפעמים תענוג לשוחח איתו. הוא גם ידע לבדח את המסובים בשיחותיו ובדיחותיו. הוא היה אוצר מלא וגדוש סיפורי מעשיות, בדיחות והלצות, כי היה בעל זכרון נפלא וכל מה שקרא ושמע היה שמור בזיכרונו, כמונח בקופסה. הוא היה זוכר אפילו את יום הפטירה של כל אחד ואחד והיה מזכיר לכל אחד מאיתנו, כי ביום זה יחול יום פטירת אביך או אימך. ומכיוון שהיה גם בקיא במקצת בקביעת לוח הזמנים, היה מנחש ואומר, כי בשנה הבאה זה יחול ביום הזה והזה. היתה בו גם ממידת הכנסת אורחים, וכשהיה בא לפעמים אורח היה הוא משתדל לקרב אותו ולחזר אחריו. כשפרצו המאורעות משנת תרצ'ו היה טוען ואומר, כי כל קורבן וקורבן מן הישוב גוזל את בריאותו ומנוחתו ואין לו רצון לקחת חלק באיזו שהיא שמחה. וכמה ער וממולח היה וגם ידע להגיב על כל דבר.
אבל הגיל משפיע על כל אחד ואחד במוקדם או במאוחר. ועליו השפיע במיוחד, המהלומה הנוראה שניחתה על ראשו, בנפול נכדו, נחום ז"ל, בהרי הגלבוע במלחמת השחרור. ואמנם מאז החל שוקע והולך, עד שנשאר בזמן האחרון, ישוב בבית מבלי לצאת.
זקן ושבע ימים הלך בדרך כל הארץ, אבל חבל, חבל על דאבדין.
שלום לעפרו ויהיה זכרו ברוך ותהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
ה.נ.ידין