לכתוב על אבא

כתב ניר

לא פשוט להתחיל לכתוב על אבא.

היכן מתחילים? אתחיל בזכרונות ילדות.

הרי גדלנו בלינה משותפת והמפגשים עם ההורים היו אחרי שהייה במסגרות, גן, בית ילדים, בית ספר, חברת הילדים.

אבא בשבילי זאת גבע, אנשים, ילדים, סבים וסבתות. הכל שזור בסיפורים על התהוות הקבוצה.

אבא ידע לספר היטב מעשי קונדס, על עבודה ותרבות. הכל היה "הכי חשוב", אבל לאבא, לאורך חייו, היה הכי חשוב לעשות דברים בזמן (כפי שנהג להגיד - חקלאי שמאחר, עונות השנה לא מחכות לו), עיבודי שדה, הכנה לזריעה או שתילה, ריסוסים, השקייה - הכל בזמן.

התייעצתי עם אבא בכל, או לפחות דיברנו בערב כשהיינו ביחד.

אני זוכר את המפגש הראשון עם הסוסים - כשהייתי בגן הגדול, הייתי חולה בחזרת. היה יום חורף שמשי, אבא לקח אותי על הכתפיים לראות סייח שנולד באורווה הישנה - "שביט" שמו, שחור כפחם עם כוכב לבן במצח (לימים היו הויכוחים עם יאיר זק ז"ל שסייח שנולד שחור תמיד ילבין אבל שביט נשאר שחור מבריק).

אבא היה בשבילי כרטיס כניסה למבוגרים בגבע ובכלל לכל חבר במשק. אני זוכר את המפגשים עם אלמליח שלימים לימד אותי לתקן את הרתמות של הסוסים, לתפור בהצלבה עם שתי מחטים ומרצע. זאת אומנות לכל החיים.

אבא לימד אותנו לקצור דשא קוקויה בחרמש, וראובן לוין ז"ל את ריקוע החרמשים במכוורת, עם הסדן המיוחד.

אני זוכר את ימי העבודה בגן ירק עם הסוסה כוכבה. אח"כ בחברת הילדים את הגיוסים בגן הירק לבצל, שום, עגבניות, פלפלים, מלפפונים, חצילים ומה לא.

המיוחד אצל אבא הייתה היכולת שלו לתת למי שעבד איתו הרגשה שווה שאתה טוב ויכול לבצע לבד.

כשהתחלנו לבנות אורווה לרכיבה ולשתף ילדים באורווה. אצל אבא הכל היה של כולם אבל חייבים להקשיב לאחראי באותו עניין.

עם אבא היו שיעורי הנהיגה הראשונים על ה"פרגסון" של המטבח כאשר עדיין לא הגעתי לקלאץ'.

כך גם המפגשים הראשונים עם ציפורים ועופות מים. אבא היה שותף בספירות הציפורים. מדי חודש היה צריך למלא דו"ח עופות מים עבור רשות שמורות הטבע. היינו זוחלים בתוך הצמחייה בבריכות הדגים כדי לספור את עופות המים

ביחד עם נתן אשר מהזיבושים, שהיה יד ימינו של אבא, הסתובבנו בגלבוע, וטיפסנו בין הסלעים כדי לראות גוזלים של נשר מתחת להר הקפיצה, בואדי סידר ראינו קינים של החיוויאי, וליד בית הקברות של כפר יחזקאל גוזלים של אוח.

לימים אבא עבר לעבוד בנוי בגבע. הייתי מתלווה אליו בהפעלת הכלים החדשים שקנו לנוי, וביניהם המקצרה האנגלית ה"רנסומס".

אבא כל הזמן חשב על רעיונות לאיך להיות יעיל יותר בעבודה, וזה כמובן משהו שלקחתי ממנו.

האהבה לצמחים, בע"ח, סוסים, וכלבים - זה בהדרכתו של אבא, עד היום הזה.

ההתחלה של פרזול הסוסים, שהפכתי למקצוע, הייתה כאשר מאירקה אלוני פרזל בגבע ולימד אותי את הבסיס.

אחרי שהשתחררתי מהצבא בסוף שנות ה-70, התחלתי לטייל בארץ עם סוסים, פעמיים בשנה (אביב וסתיו) לכמה ימים. ניסיתי לצרף את אבא לקבוצה אך היה מאוד קשה ("מי יחליף אותי?", "איך אפשר לעזוב הכל באמצע?"). אבא תמיד חשב שאם הוא נוסע, הקיבוץ מתפרק. אחרי הטיול הראשון הכל הסתדר.

הגאווה של אבא הייתה הנוי בגבע, שהיה דוגמא יוצאת דופן בכל קיבוצי הת"ק. משטחי הדשא הגדולים, הגינות הציבוריות והפרטיות בגבע.

היה לו קשה להיפרד מהענף וביקורת גדולה על המחליפים. עד יומו האחרון היו עיניו בנוי. היה לו קשה לקבל את הדשאים הלא קצורים והלא מעושבים. זה ממש בער בעצמותיו.

שנים קודם, אבא עזב את תחביב הרכיבה כדי להיות ולעזור לאמא. ההתמדה שלו הייתה מיוחדת בכל דבר שעשה. במשך השנים היינו משוחחים הרבה על המשפחה, על גבע, הילדים, התחביבים, ועל הבריאות שתפסה חלק עיקרי עם השנים. היה לו קשה לראות אנשים אהובים הולכים.

בימים שהיה לסירוגין בבית חולים לטיפולים שונים היה אומר שצריך לברוח מהר מהמקום הזה, היה מפחד להידבק באיזו מחלה.

כשהייתי בא לבקרו לפני שעבר לבית סביון, היה יושב במרפסת עם הנוף לגלבוע, מקשיב ללהקות העגורים הצועקים בנדידתם, השקנאים, החסידות, וציפורי השיר שהיו בגינה, הירגזי ויונקי הדבש. תמיד היו בגינה קערות מים לציפורים ולחתולים ודרך חלון המטבח אבא היה צופה שעות בציפורים. הוא היה יושב במרפסת בשקט, ומספר לי שהצוצלות ממש הלכו לו בין הרגליים.

בשנים האחרונות אבא נהג לומר - "ימים אחרונים", "רגעים אחרונים". כמובן שהרגענו וצחקנו, אך עברו עוד ימים עד שהגיע לסוף דרכו.

ניר