עפרה נחשון קורות חיים
י"ג בשבט תש"י 31.1.1950 - ו' בתשרי תשפ"ה 6.10.2024
עם השלג המפורסם בארץ ובגבע גם, הגיחה עפרה לעולם ב 31 בינואר 1950.
את שנות ילדותה וּנעוריה חָוְותה עפרה בגבע, לצד בנות ובני מחזור י"ז, איתם השלימה את לימודיה התיכוניים בבית הספר המשותף בעין חרוד.
עפרה שֵרתה בצה"ל - ואם זיכרוננו אינו מטעה - בחיל חימוש, במרכז הארץ.
בתום שירותה הצבאי, חזרה לגבע לתקופה קצרה, לְאַחֲרֵיהָ עזבה לַמרכז. עפרה רבת הכשרונות, למדה עיצוב אופנה ב'שֵנְקָר'. את פרנסתה מצאה תחילה בַּתק"ם בְּתפקיד אדמיניסטרטיבי. לאחר מכן, משך שנים רבות בתפקיד מזכירה בכירה במועצת הפירות, ברחוב החשמונאים בתל אביב. זאת, במקביל לעיסוקיהָּ בְּתחביבים מְגוּוָנים.
עפרה בחרה לגור ביד-אליהו ובתל-אביב. דירותיה היו תמיד מטופחות וירוקות-צמחים.
ב 1990 עברה עפרה להתגורר באָזוּר, בקירבת ניר, אריאלה וּשלושת ילדיהם.
בינואר 1991 פרצה מלחמת המפרץ. עם האזעקה הראשונה, בשתיים בלילה, עפרה רצה לבית ניר ואריאלה הקרוב. היא הספיקה להיכנס לבית שניות ספורות לפני הטיל שעשה דרכו מעירק, התפוצץ בקירבת ביתה, ומאות רסיסים התפזרו בגינה וברחוב. עפרה ניצלה בנס!
אמש, בשיחה עם בת כיתתה, שרהל'ה בר-שדה, התברר - כי לאותו ארוע היתה השפעה מַכרעת וּטראוּמטית עבור עפרה. מהר מאד, היא החליטה על חֲזָרָה לגבע, בה הרגישה בטחון וּמוגנות, גם לצד ההורים, רינה ויורם.
עפרה השתלבה בעבודה במטבח ובמתפרה, אז 'בגד גבע'. בהמשך באו שנים קשות: מצבה הנפשי והפיזי של עפרה התדרדר. היו אלה שנות ניתוק מהמשפחה וּמהסביבה. אלה הסתיימו לאחר התערבות המשפחה, מעורבות אנשים טובים מגבע ואנשי מקצוע. עפרה אושפזה לטיפול ושיקום מתוך כוונה לחיות חיים בריאים וטובים.
לאחר מספר חודשי אשפוז, עפרה שבה לגבע. לאט ובהדרגה, תוך ליווי מקצועי ואחר, השתלבה בַּ'סביונית', שם יצרה והביאה לִידֵי ביטוי את כישרונותיה. החיבור עם רינת שְוַורְצְמַן, נטע דַנְצִיגֵר וורד לַנְדְסְמַן, מלאכיות ה'סביונית' בשנים האחרונות, יצר עבורה סדר יום ושיגרה ברוכה. התחדש הקשר עם המשפחה והסובבים אותה, ולנו המשפחה היתה תחושה שהדברים מסתדרים וּמֵיטיבים עמה. דווקא בשל כך, מותה היווה הפתעה גמורה עבור כולנו.
חייה של עפרה לא היו רגילים, וכך גם מותה.
תְהֵא מנוחתה עֶדֵן.
אריאלה נחשון
דברים בשם המשפחה / אריאלה נחשון
עפרה יקרה ואהובה
ההודעה על מותך הפתיעה אותנו מאד. היינו בשוֹק. וכשישבנו לכתוב, גילינו, כמה מעט אנחנו יודעים. וגם לאחר שנים של מפגשים משפחתיים ואחרים, רב הנסתר על הגלוי.
מה שכן, כשהיינו נפגשים, בלטה מאד אהבתך לילדים של זיו ואורנה, ולילדים שלנו. תמיד שאלת והתעניינת בהם. למפגשים אלה הגעת מטופחת ומאופרת, לבושה יפה, תמיד לק אדום ועקבים... אלוהים, איזה עקבים...
עם הזמן גילינו, שמעבר למראה החיצוני, היית מלאה תחומי עניין: אהבה גדולה לספרים,
אהבה ליצירה בתחביבייך הרבים, כמו סריגה, תפירה, אהבה לאופנה ולעציצים שהביאו את הירוק של הקיבוץ לכל מקום בו גרת. עוד גילינו בך, עולמות פנימיים של אסטרולוגיה, מיסטיקה וקבלה. עולמות, אותם למדת וחקרת לעומקם. שיחות חולין מהר התגלגלו למה שבאמת אהבנו, דיבור על כוכבים ומזלות.
עפרה יקרה, איתך חווינו גם שנים קשות, בהן התנתקת מהמשפחה ומהסובבים אותך. שנים אלו העציבו מאד את ההורים, האחים ואת כולנו. לעיתים, התחלף העצב ברצון לסייע, רצון שלא תמיד צלח, והפך לחוסר אונים מתסכל. עד שחזרו שנים טובות, ויכולנו שוב להפגש ולהיות בַּיחד שלנו.
מבלי שהתכוונת - - המשפחה כולה למדה שיעור באהבת האחר והשונה. עפרה יקרה, מבקשת סליחה בשם כולנו, על שדווקא בימים שנראו טובים, היית ברגעיך האחרונים לבד, שלא היינו שם על ידך.
אמש, בשעה שהתקיים הטקס הלאומי של המשפחות, חיפשנו שיר לטקס הפרידה ממך. ואז, קרה הדבר: שולי רנד וישי לוי שרו את השיר 'אל נבקש' (מילים: תמיר לוי). מיד ידענו, כי זה השיר בינינו לבינך! בשיר גלום עוד משהו שלמדנו ממך. את, שהיית כל כך קנאית לפרטיות שלך, לימדת אותנו, שבכל הקשור לנפש האדם – לא תמיד נדע, ויש דברים שלעולם לא נבין.
רגע לפני השמעת השיר, אנו מבקשים, שכל חיילינו ישובו בשלום, שכל חטופינו יחזרו במהרה אל חיק משפחותיהם, ואמן והארץ תשקוט! ורק שלא תהיה אזעקה עכשיו.
נוחי בשלום על משכבך, עפרה יקרה.
אוהבים, ותמיד נזכור ונאהב.
כל המשפחה
עֹפריק, עפרהל'ה שלנו / רינת שוורצמן, ורד לנדסמן וענת לביא
מוזר להספיד אותך...
למרות הקשיים, תמיד שידרת, שהכל בסדר.
היה נעים ללוות אותך ביומיום, ואת שמרת על עצמאותך, ולא התמכרת לעזרה שקיבלת מאיתנו.
תמיד אסירת תודה, חמה, מחבקת, מנשקת, נכנסת לגמרי ללב.
לעיתים היית מוגבלת, עייפה, או חלשה, אבל אף פעם לא התלוננת או ריחמת על עצמך, לחמול על אחרים ידעת.
אהבת כל כך את הטבע. שמת לב לכל שינוי. טיפחת גינה נחמדה ועציצים במרפסת.
המעטת לדבר, אבל כשדיברת – היה מה לשמוע. כן, דיברת עם הקדוש ברוך הוא. האמנת בו. מין נשמה רוחנית כזאת היית. סקרנית. מסקרנת.
אהבת מאד את הלבד שלך.
בכניסה לביתך, תמיד נחו להם החתולים, בהם טיפלת במסירות, והיו אהובים כאילו היו ילדייך. בתוך הבית רדיו, מכוון על שירים שהתנגנו ברקע.
רק לאחרונה עברת ניתוח קטרקט בשתי העינים. היו לנו ולך תכניות: לך – לחזור ולקרוא, לרקום ולסרוג. ולנו – לפתור יחד תשבצים, לטייל איתך עכשיו כשיותר נעים, לשבת מול הגלבוע ולראות אותו, כי כבר ראית ממש טוב.
עפריק שלנו יקרה
לפני מספר ימים, קיבלנו יחד את פני השנה החדשה, במפגש שערכנו בבית סביון.
לפרידה כזאת – לא היינו מוכנות: שולחנך ניצב דוֹמֵם ומחכּה. הקוֹנֵקְטוֹרִים של 'בקרה' הרכינו ראשם.
אהבנו אותך מאד. תחסרי לנו.
נוחי על משכבך בשלום, ותהא מנוחתך עדן.