עֹפריק, עפרהל'ה שלנו / רינת שוורצמן, ורד לנדסמן וענת לביא

מוזר להספיד אותך...

למרות הקשיים, תמיד שידרת, שהכל בסדר.

היה נעים ללוות אותך ביומיום, ואת שמרת על עצמאותך, ולא התמכרת לעזרה שקיבלת מאיתנו.

תמיד אסירת תודה, חמה, מחבקת, מנשקת, נכנסת לגמרי ללב.

לעיתים היית מוגבלת, עייפה, או חלשה, אבל אף פעם לא התלוננת או ריחמת על עצמך, לחמול על אחרים ידעת.

אהבת כל כך את הטבע. שמת לב לכל שינוי. טיפחת גינה נחמדה ועציצים במרפסת.

המעטת לדבר, אבל כשדיברת – היה מה לשמוע. כן, דיברת עם הקדוש ברוך הוא. האמנת בו. מין נשמה רוחנית כזאת היית. סקרנית. מסקרנת.

אהבת מאד את הלבד שלך.

בכניסה לביתך, תמיד נחו להם החתולים, בהם טיפלת במסירות, והיו אהובים כאילו היו ילדייך. בתוך הבית רדיו, מכוון על שירים שהתנגנו ברקע.

רק לאחרונה עברת ניתוח קטרקט בשתי העינים. היו לנו ולך תכניות: לך – לחזור ולקרוא, לרקום ולסרוג. ולנו – לפתור יחד תשבצים, לטייל איתך עכשיו כשיותר נעים, לשבת מול הגלבוע ולראות אותו, כי כבר ראית ממש טוב.

עפריק שלנו יקרה

לפני מספר ימים, קיבלנו יחד את פני השנה החדשה, במפגש שערכנו בבית סביון.

לפרידה כזאת – לא היינו מוכנות: שולחנך ניצב דוֹמֵם ומחכּה. הקוֹנֵקְטוֹרִים של 'בקרה' הרכינו ראשם.

אהבנו אותך מאד. תחסרי לנו.

נוחי על משכבך בשלום, ותהא מנוחתך עדן.