גליה, גליה שלי

עכשיו את כבר מרשה לי לקרא לך בכל שמות־החיבה הכי בסיסיים.

עכשיו כבר מותר לי להציץ למכתבים שכתבת לסבתא, או לחטט במעטפת התמונות הרבות, שלא סדרת באלבום - כי, כידוע, את לא אוהבת להצטלם.

עכשיו את כבר נחה ממלחמותיך הרבות.

מימי הגן הרחוקים כבר היו לך דעות עצמאיות, מקוריות ושלך בלבד, ולכן לא היו לך חיים קלים.

עכשיו, כשאני קוראת את מה שהשארת לנו, אני מגלה מחדש את כושר הביטוי והניתוח הנדירים, שבהם נחנת, ומזהה גם הרבה לבטים ומצוקות, שלהם לא תמיד הייתי מודעת.

גליה שלי, נסיבות המחלה הארורה הביאו אותנו לקרבה ואינטימיות, שלא חווינו שנים רבות.

בתקופה קשה זו גיליתי את האומץ, העקשנות והנחישות, שבהם לחמת, הן במחלה והן על הזכות לשמור על איכות חייך, על אסתטיות בכל מחיר ועל חזות, שמשדרת ״הכל אצלי בסדר״, שרק לא ירחמו.

גליה שלי, המשפטים האחרונים שלך התחננו ״אמא תעזרי לי״...

 וידי ריקות.

אוהבת, אוהבת, אוהבת אותך

אמא