'פרינסיפטה' 

כתבה תמי

גליה, הכי אהבת באגדה הקולנועית ׳החיים יפים׳, כשפרינסיפטה נופלת מהאסם היישר לזרועותיו של פרינספטו ־ רוברטו בניני - בחווה קסומה בתוך נופה הכפרי של טוסקנה, שם טיילת עם אבירם.

זה לא מרפה - גליה, הממודרת לא היתה אוהבת שניגע בחפציה, שנדפיס לזכרה ׳חוברת שמאלץ׳ ושנערוך לכבודה ערב זיכרון. בטח כבר ׳סימנה׳ אותנו.

כמה אהבנו שתינו ׳לרדת׳ בכיף ובלי חשבון על כולם. כשנולדה בגבע, ב־27.10.65, הייתי בת ארבע-עשרה, דודה גאה לתינוקת ג׳ינג׳ית מיוחדת. היתה ביננו קירבה רבה, האהבה לסרטים חיברה, לרוב קבענו בסינמטק ברחוב שפרינצק, ואחר־כך היא בחרה את בית הקפה.

גליה, כשהתבשרת על מחלתך, היית לבד. נלחמת בה בגבורה, האמנת שתתמודדי. אובדן עשתונות היה בלתי נסבל לדידך.

סיכמנו, שנלך בסוף-השבוע ל״שקספיר מאוהב״, אבל בליל־רביעי, בעשרה לאחת, כשהסתכלנו בשעון - כבר לא היית. לפני דקה בבית־החולים עוד נלחמת על כל נשימה. פתאום את נגמרת.

למחרת, ביום חמישי, ההלוויה בגבע וביום שישי החלו בתי- הקולנוע להקרין את ״שקספיר מאוהב״. את לא הספקת, פרינסיפטה.

עד שחזרה המחלה, היתה זו תקופה מוצלחת מאד מבחינתך. היו לך הישגים, היית בעמדה של חוזק במערכות יחסים, שידרת עוצמה, בנית לך עולם.

לפני חודש נפגשנו בסינמטק ב׳טרום בכורה׳. הוקרן סרט הצוענים החדש של אמיר קוסטוריצה ״חתול שחור, חתול לבן״. לא אהבת, ״הצוענים מדי יצריים״, אמרת. גם לא הרגשת טוב, רזית מאד, אבל כתמיד, שלטת במצב והכרזת: ״אני בסדר!״. לא רצית שנדאג. אתמול היינו בסינמטק, שוב בהקרנת ׳טרום בכורה׳. שירה ואני המתנו לך, כאילו כרגיל, מצפות בשמחה למפגש. נוכחותך היתה כה מוחשית, עם החיוך המסוים והמבט הממזרי החוקר, נדמה, שעוד מעט קט תגיעי ויוחלפו בינינו מליון תגובות עליזות ־ ׳פרינסיפטה׳ מסוגננת שכמותך, הכל מתוכנן ־ שערך, לבושך המעוצב, אופן הליכתך, "קום איל פו".

הצעתי לשירה, שנעלה לאולם ונתיישב, וכשגליה תעלה לאולם מיד תזהה אותנו בקהל, וכמו תמיד נחייך אליה. אבל, מבקר הסרטים אורי קליין החל בהרצאה, דיבר על הסרט: ״הילרי וג׳קי״, הביוגראפיה הקולנועית החדשה על הצ׳לנית ג׳קלין דה-פרה. ג׳קי היתה מוצלחת נורא, מוסיקאית מוכשרת, ארוטית, בשיאה לקתה בטרשת נפוצה ומתה בטרם עת, בת ארבעים ושתיים - הכאב פולח ־ גם גליה, והיא רק בת שלושים ושלוש, בדמי ימיה.

אתמול בדירתך, שוב אמרנו, כמובן שהיה לך טעם נהדר, כן, זה הורגש: בהדפסים של וינסט ואן־גוך, פיקאסו ולוסיאן פרויד על הקירות, הכלי לסוכר העשוי מקרמיקה בצבע כחול עז עם מכסה בצהוב חלמון, ידיות כלי הסכו״ם הפרחוניות, סל העיתונים, שהוא שקית שקופה המונחת בכעין מסגרת מתכתית מוזרה ודקה, בארון הבגדים המסודר, סגנון מחוייט, G A L I A ־ אותיות שמך בלטינית, מודבקות על קופסת תכשיטים מקושטת, עשויה עץ, כל אות בצבע שונה, בכוננית מונחים ספריהם של: אברהם חלפי, סאראמאגו, פול אוסטר, ג׳.ד. סלינג׳ר, אלזה מורנטה, סביון ליברכט, בננה אישמוטו.

גליה, את קבעת את מהלכו של הנראטיב הבלתי-נמנע, התאים לך, זו היתה הבחירה שלך.

הפסדת למחלה, אבל ניצחת בקרב על חייך - אהבת אותם.

אוקטוויו פאס, המשורר והמסאי המקסיקאי, שמת במאי 1998, כתב פעם: ״הבדידות היא העובדה הבסיסית העמוקה ביותר של המצב האנושי. כל האנשים מרגישים, שהם לבד בעולם, ברגעים מסוימים בחייהם, והם אכן כאלה״.

קשה הפרידה, פרינסיפטה יפה,

אוהב תמיד,

תמי