יעקב

 

אבא, איש שבע ימים, בן תשעים וחמש שנים במותו, איש אציל, איש טוב, אבא חם ודואג.

עד יומך האחרון חזרת ושאלת מה שלומכם, איך הילדים, תמיד דאגת לשלום כולם, לא להטריד, לא להפריע, לא להכביד, כך במשפחה וכך גם בבית האבות. כל הזמן אמרת לי, זיוה אל תדאגי, זה בסדר, אני כבר מחכה שיזמנו אותי מזמן, פשוט שכחו אותי.

תמיד מסודר טיפ טופ, מגולח, נקי, מקפיד לעבוד כל יום, מקפיד לפיזיותרפיה, מאיר פנים לכולם.

כל כך התגעגעת לאמא, השתדלת לא לספר לי כדי לא לצער אותי, אבל ראיתי וידעתי, בימיך האחרונים בכית מדי פעם אבל אמרת, זיוה אל תצטערי זה בסדר, מותר לי לבכות, אני לא רוצה שתראי אבל קשה להתגבר. ואתה התגברת ועוד איך...  אחרי הניתוח במרץ בכח הרצון קמת על רגליך והוכחת לכולם – אתה עצמאי. שמרת על כבודך עד היום האחרון.

אומרים שמי שנפטר בערב שבת – צדיק הוא, ואכן צדיק היית בחייך ובמותך, איש יפה נפש, ישר לבב, אצילי.

ימתקו לך רגבי עפרך.

 

                        זיוה