אבא אליק
כתבה תמי
בתקופה זו של סליחות, ערב ראש השנה, נפטר אבא.
נזכרת אני בהלוויה אחרת, זו של אמא. כוחותיו עמדו לו, בקול נשבר ביקש ממנה שתהא לו מליצת-יושר לפני כסא הכבוד.
בשבת, זמן קצר אחר-כך, הלך לעולמו. בשבת מתים צדיקים.
בבית החולים, בביקורנו, שלושה ימים לפני מותו. התיישב על המטה ושיחזר לעצמו ברוסית, שיר. נזכר במילים ושר. שר שיר נוגה על זקו בודד, הזקן יושב בביתו מול הקמין. מתבונן בלהבות האש, הוא יודע כי ימיו ספורים.
עצבותו של אבא צבטה את ליבי. יצאתי ובכיתי.
כך, בהכרה צלולה לחם את מלחמתו האחרונה, שהיתה הקצרה ביותר בחייו. שנים של טיפול מסור באמא נתנו בו אותותיהן. הוא טיפל בה בהתמדה עיקשת, משך שנים. המשא היה כבד, למעלה מכוחות אנוש. אך הוא לא ויתר. היה בטוח שהוא הראשון בתור אצל הקב״ה, לא שיער שיוותר לבד. אבא היה הגון, ישר, איש עם כבוד. את המעט שלו חילק לכולנו. נתן את עצמו, לא חס על בריאותו - אבא נפלא. "אידישע פאטר" - חם ודואג.
״אני איש ריאלי״ נהג לומר. תמיד חשב על העתיד, על התכלית. עוד מילדותנו צעד עמנו צעד אחד קדימה. לא הלכנו, לימד אותנו לצעוד. בגן, לקרוא ולכתוב. בתיכון יעץ לנו "רצוי ללמוד מקצוע". הוא התכוון לטוב, היו לו אכזבות.
כשהייתי בכתה י״ב בביה״ס האיזורי, פנה אבא לנחמן רז (מנהל ביה״ם) וביקש ממנו שיקיימו בבית הספר בחינות בגרות. רצה שאצא עם תעודה. "תכל'ס" כינה זאת נחמן. שנתיים אחר כך בוצע הדבר. אליהו צדק!
נשאתי. נכנסנו לדירה. אבא בא עם בגדי-עבודה לשבוע. בא לנקות את הסיד. זו היתה דרכו לתרום, לתת מעצמו. עבור כולנו "הפך עולמות״ והשתדל למלא את כל מבוקשנו. בחורף תמיד חיכו לנו במרפסת קרטונים עם אשכוליות ופקאנים (מוכן מבעוד יום).
הנכדים היו לו מקור-נחת ושמחה רבה. היה מאושר להיות סבא והיה סבלן ואוהב.
ביומו האחרון בבית החולים, היה מודאג, הכין לוחות-עץ לבנות למיכל'ה בית בובות. כה הצטער שלא יוכל להשלים את המלאכה. אליק,
איש חרוץ, אחראי, בעל תבונת-כפיים ומעוף. חבר משק נאמן הממלא כל חובותיו בעבודה ובחברה. היה בו צורך לשנות דברים. קו-מחשבתו לא הלך בתלם. מזגו היה סוער, מערבולות געשו בתוכו. היה לו מה להגיד, ווכחן, סגנונו חינוכי. לא נפתח לו שער אל ליבן של הבריות ־ התקשורת, חוש יחסי הציבור שלו היו גרועים.
אליק,
דון קישוט לוחם בטחנות-רוח. תקוה, סנשו שלו. בולמת זעזועים, אגן אליו נקווים המים הסוערים.
מפליא הניגוד בין מחשבתו הסוציאליסטית, גדילתו בשוויון, אמונתו בבניו הארץ ובציונות לבין האופי האידילי בו הצטיירו לו ילדותו ונעוריו. בית הוריו היה בית בורגני. הוריו - אנשי מסורת. כל ימיו נשא את זכרון בית הוריו ההומה ילדים בעיר הולדתו דווינסק, לטביה. היו אלה זכרונות שמחים. מלווים חום ואהבה להוריו ומשפחתו.
בפגישותיו עם אחיו הבכור מאיר, נהגו השנים ל״העלות בקברותיהם״ את כל אנשי השכונה. אחד ואחד באידיש עסיסית, קולחת ורעשנית (כי השנים כבדי-שמיעה).
אליהו,
מאכל התאוה שלו, המעדן האהוב - דגים
בכל צורה ומין.
מן המלוח ועד הגאפילטע-פיש
במטבח ידעו המבשלות, ביום של דגים
למלא את צלחתו של אליק מספר פעמים.
הוא נהנה מן הזלילה,
היא ניכרה בכרסו העגולה
ובבריאותו הלקויה...
הקרחת - ה״סמל המסחרי״ - כמו יול ברינר וקוז'אק ־ צחק התבדח. ״אבא חברמ'ן״ אמא אמרה. לא שקט על שמריו. נסיעות, טיולים מאד אהב.
בשנת 64 יצא מעבר למסך הברזל לביקור קרובים בחברת אסתר קייצקי. הוא נהנה והסתדר שם באופן יוצא מן הכלל.
לאחר מלחמת ששת הימים יצא מיד לסיני. בין הראשונים למטיילים עם הקבוצה של תנועת המושבים יחד עם רחל קארו ואהרונצייק. עד מלחמת לבנון השתתף בכל המלחמות. ב-67 ו- 73 התנדב כנהג וגם גידל שפם קרבי.
אבא, סבא, אליק, אליהו.
היית ישות בעלת נוכחות.
הותרת יתמות, חלל, ריקנות.
עבור מי אהיה ילדה?
ומי עוד יקרא לי מיידל'ה?
שלום לעפרך.
תותל'ה