לזכרה של פרומה

התהלכה בינינו כשתי עשרות שנים. מילאה את תפקידה בעבודה בנאמנות ובחריצות. שמרה על רכוש הקבוצה בקפדנות רבה. התכנסה בחוג משפחתה כאם וכרעיה נאמנה לילדיה ולבעלה.

בזמן האחרון לחייה נפגשנו הרבה. עקבתי בהערצה אחרי "הגיבורה האלמונית", אשר לא נכנעה לגורלה המר. במאמצים עליונים היתה יוצאת לעבודה ולחדר־האוכל. כשהצעתי לה מדי פעם ללוותה, היתה כאילו מופתעת: ״יש לי עדיין כוח!״, אע״פ שכל כולה משוועת לעזרה...

כשביקרתיה בחדרה, היתה מזילה דמעה ומפליטה כבדרך אגב: ״מתי זה יגמר כבר? אין לי כבר כוח!״ אך מיד מוסיפה: ״כמה מאושרת אני, שחברי קבוצה אנחנו! מה הייתי עושה בגוזלי הרכים? הם קשורים לחברה, למקום, לאבא שלהם ואני יכולה כבר להיגאל...״

בביקורי האחרון שכבה עם עינים עצומות ולא אמרה דבר. שיחקתי עם הקטנים במחבואים וסיפרתי לחנה׳לה סיפור. לפני לכתי לקחתי את ידה על מנת להיפרד ממנה. פקחה את עיניה השחורות, אשר מר־המוות נשקף מתוכם ואמרה: ״שמעתי את הסיפור שסיפרת לחנה׳לה. תודה רבה לך. אני כבר סיימתי את סיפורי שלי לילדי...״

מה רע ומר הוא הגורל המתאכזר ככה לאמהות צעירות...

מתילדה