סבתא פאולה (נלקח מעבודת השורשים )
סבתא נולדה בעיר טשרנוביץ – עיר הבירה של אזור בוקובינה, ב- 12.6.1927 להורים מרים ויהודה.
לסבתא אח אחד ושמו דידי (דוד). אביה של סבתא, יהודה היה בעל חניות ובתי חרושת ולפני המלחמה הוא היה אחראי על אספקת הסחורה לצבא הרומני. אשתו מרים עזרה לו בניהול החנויות. סבתא גדלה בבית אמיד שבו מטפלת יהודיה שעזרה בטיפול בילדים, עוזרת גויה, כובסת ומבשלת. בבית סבתא היו טלפון ורדיו, דבר שהיה נדיר באותה תקופה.
העיר בה גרה סבתא הייתה מרכז תרבותי לאזור כולו. בעיר הייתה אופרה, תיאטרון, אוניברסיטה וספריות. היהודים בעיר היוו את המעמד הגבוה והתרבותי. עיקר המשכילים ובעלי הממון היו יהודים ומשום כך קינאו בהם הגויים מאוד. היהודים בעיר היו מתבוללים שניסו לחקות את התרבות וההשכלה האירופאים. בעיר היה וועד קהילה, שניהל את חיי הקהילה היהודיים, היו קינים של תנועות נוער ציוניות, קומוניסטיות ואחרים. הקהילה היהודית הייתה מחולקת למעמדות על פי השכלה וממון. המעמדות לא היו מתערבבים אחד בשני ומאוד היה חשוב הייחוס המשפחתי.
בבית של סבתא היה חינוך נוקשה. סבתא אהבה לשחק עם שכנותיה מעבר לכביש עם הבובות והצעצועים שאביה היה מביא לה מנסיעותיו לחו"ל. היא הלכה לגן גרמני בניהול יהודי ואח"כ לבית ספר עממי שנקרא "מייזלר שולה". ליום הולדתה השישי קנתה לה אמה פסנתר. סבתא התאמנה במשך שעות ( בניגוד לרצונה) מכיוון שאמה רצתה שהיא תהייה מורה לפסנתר. סבתא הייתה ילדה עם פלפל, שובבה. למשל, נאסר על סבתא לנסוע לדוד שלה שהייתה לו חווה גדולה מחוץ לעיר. סבתא החליטה לנסוע למרות האיסור היא הסתתרה במרכבה בלא יודעין וכשזרקו לכרכרה מאחור גרזן ,זה פצע אותה. סיפור נוסף, כשהייתה בת 6 צלצל אחד מהקצינים הרומניים לאביה. סבתא ענתה לטלפון ושוחחה עימו כמו נערה. כעבור שעה הגיע הבחור עם זר פרחים לפגוש את אותה נערה, שהייתה בעצם סבתא בת השש שהתחבאה מתחת לשולחן... ועוד.
סבתא הספיקה ללמוד במסגרת הפרטית עד גיל 13. במקביל קיבלה שעורים ביהדות. היא אהבה את הדת מגיל צעיר וגילתה בה עניין. הוריה, עקב הבראתו של דידי בן השלוש מדיפטריה שכמעט הביאה למותו- לילה אחרי שסבא יהודה הטמין מתחת לכרית של דידי קמע שנתן לו הרבי מוויז'ניץ הפכו מיהודים חילוניים לדתיים מאוד .
ב- 1940 נכנסו הרוסים לעיר וכבשו אותה ללא מלחמה. הרוסים סגרו את בתי הספר הפרטיים ופתחו רק בתי ספר ממשלתיים. סבתא למדה בבית ספר רוסי, עשתה בגרות, הספיקה להירשם לקולג' כשב-1941 כבשו הנאצים את העיר וקטעו את תוכניותיה. בתחילה היהודים היו עצורים בבתיהם ויצאו רק בשעה מיוחדת לעשיית קניות. לא הלכו לביה"ס ולא לעבודה. את הגברים לקחו לעבודות כפייה. מאוחר יותר התחיל מחסור במזון. אח"כ נאספו כל היהודים לגטו. כל ילד קיבל תרמיל ובו הכניס מה שניתן, כי יותר מכך לא הרשו להכניס לגטו. בגטו גרו סבתא ומשפחתה אצל קרובים שביתם נמצא באזור שגודר לגטו. בתוך הגטו היה פחד גדול כי הנאצים החלו לשלוח חלק מהיהודים למחנות ריכוז בטרנסניסטריה. חלק מהמשפחה הרחבה נשלחו למחנה וגם מרים רצתה להצטרף, כי האמינה לסיפורי הנאצים ששם יהיה טוב יותר אך יהודה לא הסכים. הנאצים הרשו לכל מי ששילם כסף לצאת מהגטו. יהודה שילם והמשפחה חזרה לביתה מלבד יהודה שהיה צריך להסתתר ברחוב צדדי, כי הנאצים חיפשו גברים. סבתא שהייתה קטנה ,הבריחה מידי פעם אוכל למחבוא של אביה. סבתא הייתה בתקופה זו בתנועת הנוער הציונית שנהגה להיפגש בהסתר בבית-יתומים שם למדו ציונות, היסטוריה, יהדות, הקימו מקהלה והשתתפו בהצגות.
הגרמנים נהגו לקחת יהודים למחנות הריכוז לפי רשימות. יהודים ששילמו לא הוכנסו לרשימות. בעזרת כספו קנה יהודה רישיונות לכל משפחתו המורחבת. לילה אחד חסרו יהודים למשלוח. והוריו ואחיו של יהודה נלקחו למחנה ריכוז. בבוקר בא החצרן להודיע את הבשורה המרה ויהודה בכה מאוד. הוריו וחלק מאחיו מתו במחנה. אחות אחת ומשפחתה נשחטו על ידי הרומנים.
בסוף המלחמה שבו הרוסים וכבשו את טשרנוביץ. בתום המלחמה כשסבתא הייתה בת 17, הרוסים רצו לקחת נערים ונערות מטשרנוביץ להרי אורל על מנת לעשות אינטגרציה עם התושבים המקומיים. ביום שהגיעו הרוסים לביתה של סבתא , היא קפצה מהחלון והצליחה להימלט לרומניה. היא הגיעה לבדה לבוקרשט, שם הצטרפה לגרעין הכשרת הנוער "במאבק". סבתא שהתה שם במשך חצי שנה ובינתיים הגיעו הוריה גם כן לתחנת המעבר רומניה. משם נסעה עם הוריה לסיביו שבטרנסילבניה. שם פגשה סבתא בסבא עזריאל.
סבתא וסבא החליטו לעלות לארץ למרות מחאת ההורים. הם נסעו ברכבות עד בולגריה. שם עלו עם עוד 30,000 איש לאוניית המעפילים פאניורק מנמל ורלי.. סבתא הרגישה רע מאוד בזמן ההפלגה. המעפילים שכבו בצפיפות רבה. למטה שכבו הצעירים ולמעלה הילדים והזקנים כדי שיהיה יותר אוויר. כשאוניית המעפילים עברה את הבוספורוס החלו להופיע אווירונים אנגליים, שעקבו אחרי הספינה. הסגל הישראלי שהנהיג את האוניה החליט לא להתנגד לאנגלים בגלל ריבוי הילדים והזקנים באוניה. ואכן כשהתקרבו הספינות לאזור המים הטריטוריאלים קפצו הבריטיים לספינה, סובבו אותה והשיטו אותה לקפריסין. בקפריסין היו מחנות הסגר. שם נישאו סבא וסבתא ועברו להתגורר באוהל במחנה קיץ. בינואר 1949 כשנפתחו שערי ההסגר, עלו סבא וסבתא לארץ. הם הובלו לפרדס חנה, שם שהו לילה אחד ב"בית עולים". למחרת נסעו ליפו, שם התגוררה חלק ממשפחתו של סבא. הם רכשו דירת חדר בגבעת העלייה שביפו. שם בפרוזדור משותף שכנו 4 שכנים עם שירותים ומקלחת משותפים.
עבור סבתא השהות הראשונית בארץ הייתה קשה מאוד. סבתא הגיעה לארץ בלי הוריה שעדיין היו בסיביו, בלי ידיעת השפה, חסרה מיומנות של אחזקת בית שאותה לימדו אותה שכנותיה בסופו של דבר. התנאים הכלכליים בתקופה זו היו קשים מאוד, סבא מצא את פרנסתו בקושי. כעבור שנה נולדה ציפי ביתה הבכורה של סבתא. היא עסקה בתחילה בגידול ציפי. כעבור שבע שנים בחורף קר וגשום במיוחד, נולדה ביתה השנייה רחל(רוחל'ה) .סבתא עסקה בגידול בנותיה. מחלתה של ציפי אתגרה את האמהות שלה, אך היא החליטה עם כל הקשיים. להשאירה בבית ובניגוד להמלצות המומחים לגדלה בתוך הקן החמים של הבית. כשאימי רחל גדלה עברה סבתא קורס בהנהלת חשבונות בהתכתבות ולמרות גילה המתקדם יחסית השתלבה במשרד פרסום. שם התגלתה כעובדת חרוצה ואחראית ולכן גם קיבלה את האחריות על ניהול צוות העובדים במקום. בגיל 60 יצאה סבתא לגמלאות. אבל המשיכה להיות פעילה. היא התנדבה בקופת חולים ובביטוח הלאומי. השתתפה במועדונית שבקהילה. בחוגים במועדון נעמת ונהנתה מחברותיה הרבות, איתן נהגה לטייל , לשבת בגינה או סתם לשתות קפה (עם מריטה). סבא נפטר במהלך השנים. מקור מיוחד להנאה וגאווה שימשנו אנחנו הנכדים שעל פי דבריה היו השיא של החצי השני של חייה.היא הייתה סבתא פעילה ומעורבת, שותפה ואוהבת.
בשנתיים האחרונות לחייה עברה יחד עם ציפי לגבע. אחרי קשיי הסתגלות קצרים השתלבה בסביונית, נהנתה מהחוגים, מהחברה, ומהקרבה לבנותיה, נכדיה וחתנה רון.
לסבתא לא היו חיים קלים. ההתמודדויות שלה עם המעבר לארץ והקליטה בה, עם ציפי וסבא באחרית ימיו לא היו קלות, אך היא סיכמה את חייה כחיים טובים . לא היה בה צער וחרטה על דברים שהחמיצה או לא עשתה – הייתה שלמה עם עצמה ודרכה. זכתה למות בשיבה טובה, מוקפת באהבה רבה שהחזירה לה משפחתה על כל הטוב שהרעיפה עליהם כל שנותיה.