אמא – סבתא – רבסבתא – רחל - איננה
כתב יאיר
ביום שני בשעה 20.12 בערב נדם מצעד חייה של אמא. כמעט 90 שנה מלאו לה, והיא שהתחילה את דרכה לבד בעולם עוזבת אותו כמי שגידלה 4 ילדים 12 נכדים ו- 6 נינים משל עצמה ועוד רבים של אחרים.
אמא נולדה ב 21.2.1923 למשפחה יהודית מהמעמד הבינוני בשטוטגרט לאב ארנסט שהיה גיבור מלחמת העולם הראשונה בעל צלב הברזל דרגה – 2 ולארנה אמה. אלו הם סבא וסבתא שמעולם לא היו לנו. 7 שנים אחריה הגיע לעולם אחיה גבריאל גוסטב.
ילדותה עברה עליה בשקט נינוח והתהפוכות הגיעו עם עליית היטלר לשלטון ב-1933.
למרות זאת, עד 1938 היו חייה וחיי משפחתה סבירים ורק אביה חש וחשש מהעתיד ואף כתב לה מכתב מדהים בראייתו את העתיד לקרות – מכתב זה כאן היום. נאמן לתחושותיו קיבל החלטה קשה ושלח את אמא כבת 15 בלבד לקבוצת חניכים של עליית הנוער בברלין שארגנה רחה פרייר. אמא ראתה את שריפת בית הכנסת הגדול בברלין בליל הבדולח והאירוע הזה השאיר בה רושם בל ימחה. כמה חודשים אחרי ליל הבדולח קיבלה סרטיפיקט לעליה לארץ - כי הייתה בריאה. כל הפחות בריאים נשארו בברלין ומרביתם הגיעו בהמשך למחנות השמדה וכפיה דרך רציף 17 הידוע לשמצה בגרונוולד שבפרברי ברלין.
וכך בגיל 16 לבדה, ללא משפחה שהקשר איתה אבד כליל במהלך המלחמה והשואה, הגיעה לארץ בחברת נוער, הישר לגבע.
הוריה נספו באושוויץ ואחיה ניצל אחרי שהוחבא במנזר והוא ומשפחתו בקשר הדוק איתנו וביקורים הדדיים עד היום.
כל חייה בחרה אמא לעסוק בנתינה באהבה לילדים ולקשישים – מתוך אובדנה האישי בחרה בדרך לחיים אהבת אנשים ואהבת החיים. אמא השתתפה בעליה לביריה במסגרת הפעולות להרחבת ההתישבות הבלתי חוקית והיתה מאד גאה באנקדוטה זו.
אבל עיקר חייה היה נתון כבר לילדים : בתחילת שנות ה – 40 לפני 70 שנה נכנסה לעבוד בבית התינוקות בגבע יחד עם פרידה גוריון ואסתר לוין. 30 שנה בוקר בוקר בשעה ארבע עברה דרך המטבח הקטן שם התחממה דייסת הקורנפלור המפורסמת עם קורטוב הלימון ומשם לתינוקות אהבת חייה.
אין עכוז שלא שפשפה וחיתלה בחיתולי הבד הגסים שהיו אז. את רוב בני גבע בגילאי 45-70 גידלה על ברכיה את כולם הכירה מילדות ושמרה עם רבים על קשרים לאורך שנים וכמה גם זכו שעוד תטפל בילדיהם שלהם.
זו היתה עבודה רבת אחריות בשל תנאי התברואה המורכבים ותמותת תינוקות בישובי הסביבה היתה נפוצה. בהדרכת ד"ר נאסאו הידוע ובליווי ד"ר זקס רופא הגבעה בשנים מאוחרות יותר הנהיגה משטר ניקיון קפדני הזנה מסודרת וזכתה לעבוד 30 שנה ללא תמותת תינוק אחד כשאמהות רבות שומרות לה אהבה והערכה לאורך שנים.
עוד שנים אחרי שעזבה את בית התינוקות בימי שישי אצל הורי בבית כשהיינו מתווכחים על גילו של מישהו בגבע היתה אומרת בערך כך : אתם רוצים לדעת בדיוק בן כמה יוסי שמחוני אז ככה - בתיק בכיתה של יוסי ואורי ומוקי היה צריך לתת לה חלב עיזים כי היתה אלרגית לחלב אם ואז הגיע התשובה ילידי 1948-49 אבל עברנו את כל הדרך עד לתשובה מבעד לזכרונות בית התינוקות.
בין לבין אבא חיים הכין מארב בכרם לנערה הגרמניה המלאה מעט -צאבי בשפה של היום- והאהבה פרחה בין הגפנים. יותר מ 60 שנה היו נשואים בסוג של דבקות והשלמה הדדית מיוחדים שאפשר להבינם רק כשרואים אותם נוסעים על הקלנועית בסרטון חג גבע.
גדלנו בבית רגוע – אני לא זוכר את הורי רבים או צועקים בנוכחותנו אפילו פעם אחת. הם היו הפכים מותאמים: אבא – רציונאלי, מדעי, מתמטי, דובר שבע שפות, קורא מדעים , אכלן צנוע.
אמא- רגשית, אוהבת אדם, אוהבת חיים, שמחה לכל ארוחה טובה ולכוס יין איכותית ובזקנתה קוראת ספרים להוטה. כך גדלנו בתמיכה לא לוחצת, הורינו כזוג יונים שמגדל את גוזליו ומלווה אותם מקרוב עד התעופה מהקן.
לאחר מלחמת יום הכיפורים הרגישה אמא כי הגיע עת לשנות ועברה מתחילת הדרך לסופה. מטיפול בתינוקות לטיפול בקשישים.
פעם אחת אמרה לי אני רואה אותם בבואם ואני רואה אותם בלכתם ובהזדמנות אחרת אמרה לי תינוקות וקשישים זאת עבודה דומה רק שאצל הצעירים להחליף את הטיטולים זה משמח. יחד עם לאה איטקין חברתה וצבי לנדאו הקימו את בית סביון ועבדו בו שנים ביחד – דואגות לטפל בקשישים בכבוד ובאהבה טרם פרידה.
בהגיעה ל – 70 נתנה לעצמה סוף סוף לנוח מעט והחלה לטפח את עצמה – כל החוסר העצום בהשכלה תועל לקריאת ספרים שהחלה עוד קודם לכן ואמא הפכה לקוראת בהיקף עצום תוך שחלק מהספרים שהיא קראה גם העבירה לנו לקרוא. היא חילקה את זמנה בין עבודה בספריה – טיפול באבא שכבר לקה בבריאותו – עיסוק במשפחה שכבר התרחבה ומאוחר יותר גם ב"דורות בגלבוע" שגם משם הרוותה את הצמאון להשכלה שלא זכתה לה.
מותו של גיורא ב 1991 היכה בהורי ובנו . זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי את הורי מתמודדים עם מכה איומה. הם החזיקו זה את זה באופן מעורר הערצה. אצל אבא נשבר דבר מה ומשהו מהאנרגיה ומכוח החיים שבו פחת. אמא העבירה הילוך שאבה כוחות חדשים .
ונפתחה להשכלה – לנסיעות לביקור המשפחה בחו"ל – לארוחות טובות – לחברות החדשות רחל אתקין –רחל שלו – נירה קורן ועוד.
בתוך כל אלה עסקה בנכדים ובנינים בכלות ובחתנים – יחד עם אבא באהבה אין קץ גידלו אהבו וליוו את הנכדים. בתחילה הנכדות מפתח תקווה של גיורא וחיה אחר כך הנכדות והנכדים שלי ושל רחל של מיכה ושלומית ושל נוקה וחמי. כל שבת היו הנכדים אוכלים אצל הסבאים. הסבא מכין טוסטים חתוכים לארבע וסבתא עושה את "חביתת החלב" בעלת הטעם והמרקם המיוחד שאין שני לו.
אין נכד או נין שלא קיבל טרמפ על הקלנוע במהירות מעוררת חלחלה כשרעמתה הלבנה של סבתא מתבדרת ברוח מחמת הנסיעה המהירה. אין נכד או נכדה שלא קיבלו מעטפות עם מתנות מהסבאים עם כתב היד הרוטט של סבא ועם החיבוק והנשיקה של סבתא.
במרץ 2005 סבא הלך לעולמו – אמא ונוקה היו איתו ברגעיו האחרונים. כמי שחשה שהזמן עובר הגבירה אמא את הקצב - קראה יותר – נסעה לחו"ל - הקדישה זמן לחברות - הגיעה לכל ארוחת ערב טובה ששישו ( יובל ) בישל – ולא ויתרה על אף נסיעה למסעדה או לטיול קצר עם המשפחה . לא היה מצב לחזור מחו"ל בלי להביא לה מרציפן טוב או בקבוק ליקר קסיס.
אהבת החיים שבה ניעורה במלוא המרץ לקראת הישורת האחרונה.
אמא שראתה וטיפלה ברבים לפני שעברו לעולם אחר- חששה כל חייה מהסבל שלפני הפרידה. היא נתנה הוראות ברורות מה לעשות.
אמא היתה אתאיסטית גמורה והזדהתה עם שירו של יהודה עמיחי "אל מלא רחמים" וביקשה שלא יאמר על קברה אל מלא רחמים.
אלא שלא כל הוראה ניתן לבצע ולא הכל מתרחש לפי התסריט.
11.1.2012 אני יוצא לעבודה והסלולר מצלצל. מיכיק על הקו בדיבורו הנרגש כתמיד. יאיר הזעק מיד אמבולנס קרה לאמא משהו.
מכל מה שחששה ( אלצהיימר – פרקינסון ושאר צרות ) חמקה. ממה שלא חששה -השבץ – הוכתה.
זאת היתה חצי שנה של מבחן עליון וסבל נורא. בתוך החשיכה רבת הימים הזו הלכה ונמוגה ורק שתי נקודות אור הבליחו בחשיכה.
הנינות – מעיין ואגם בת ששה שבועות . בכל פעם שהיו באות היו פניה מתמלאות זריחה והיא היתה מתמוגגת על הנשיקות של מעיין שראתה בה מעין חיית מחמד שזקוקה לליטוף ומביטה בהתפעלות אין קץ על אגם ההולכת ומתמלאת . כל יום חיכתה מחדש לראותן, נאחזת בהן אחיזה אחרונה שואבת מהן עוד רגעי שמחה אחרונים , מלטפת אותן ביד האחת שלא נפגעה , וזורחת מאושר בתוך חשכת הישורת האחרונה.
לפני שבוע נתקפה כאבים קשים. גם הנינות לא יכלו לכאבים. ביום שני בערב 23.7.2012 החלה להרפות מעולם החיים.
נוקה, רחל ואני לידה , הנשימות נחלשות, פיספוס אחד, ליטוף אחרון, תמסרי דרישת שלום למשפחה שכבר שם, ליטוף נוסף שני פספוסים ושקט ארוך- שמונה ושתיים עשרה דקות בערב תמו חייה ובאחת נמחק הסבל שנחרט על פניה בחצי שנה הנוראה האחרונה.
אמא – סבתא – רב סבתא רחל קארו – גרטל פייזר - אוהבים אותך ויודעים שאבא כבר מסיע אותך על הקלנוע בדרך לכרם.
תודה – לרבים וטובים שעמדו איתנו בימים הקשים. תודה מיוחדת לרחל אתקין ורחל שלו שתי רחלות חברות בלב ובנפש של אמא .
לחגית גוריון על העזרה בישורת האחרונה בשקט ולעניין ולמסלחה ולכל צוות בית סביון שהעניק לאמא את הטיפול הרחום שהיא עצמה העניקה כל חייה לאחרים ואפשר לה לסגור את מעגל חייה בבית שבנתה לאחרים וסיימה בו אף היא את חייה.
יאיר