פרידה מרחל

כתב דנדי

קשה לי הפרידה מרחל, אני מרגיש כאילו נגמרה תקופה בשבילי.

שנים רבות עבדת רחל עם אמא שלי בבית-התינוקות וגם כשהפסקתן לעבוד ביחד נשארה ביניכן ידידות אמיצה.

הפגישות בינינו היו תמיד נעימות והשיחה זרמה כאילו מאליה, כשאת מזכירה אירועים נשכחים כאלו. אנחנו דברנו על פרטים שעל אחרים לא עשו רושם ותמיד בעיניים כחולות וצוחקות.

הייתי בן שבע כשהגיעה המשאית מחמדיה לקחת את נוער-א. כבר מזמן ידענו, לחיים יש רומן עם רחל, אחרי הכל הקבוצה הייתה כל-כך קטנה. שורת הבתים שבית-פישקו הוא הצפוני שבהם, הייתה סוף העולם.

מאחוריהם היה מטע תפוחים ואחריהם החורשה. בלילה היינו מכסים את הראש בשמיכה כדי לא לשמוע את יללת התנים על הגדר.

בזווית העין ראיתי את חיים עומד חובק עם רחל כשהם מתבוננים בחבריה של רחל שעולים למשאית, לא זכורה לי פרידה נרגשת, רחל כאילו נטמעה בגבע.

נדמה לי שאימי אסתר הייתה בין אלה שקלטו אותה.

אחרי הכל לעבוד בבית-התינוקות זה היה יותר מעבודה. בגבע העבודה הייתה אולי יותר מדת בימים ההם.

מדי פעם כשאני מדריך במוזיאון ומגיע לחדר בו הנצחנו את הטיפול בתינוקות, אני מזכיר את הטיפול ללא פשרות שהנהיגה פרידה גוריון, ומציין שאפילו תינוק אחד לא נפטר ממחלה זיהומית.

העבודה בבית-התינוקות התחילה בארבע בבוקר כשהצוות כולו דרוך למוצא פיה של פרידה.

רחל ואמא שלי היו חלק מהצוות הזה שהמוטו שלו היה מסירות ללא גבול.

רחל האריכה ימים, מדי פעם באתי לחדרם הצנוע, תמיד היה מה להראות לי ובעיקר לצחוק מההומור של חיים ושלה.

בפגישות איתם תהיתי לא פעם, שניהם באו מברלין, אבל רק חיים היה "יקה", רחל כאילו נולדה אולי ברוסיה? ואולי זה קרה עקב העבודה המשותפת עם הרוסיות בגבע.

פעם נכנסתי אליהם לבקש עזרה מחיים, חיים שידע הכל. הראיתי לו את התאריכים בעברית שהיו על המצבות של סבא וסבתא שלי בבית-השיטה כי חידשנו את המצבות. למחרת אני מקבל מסר מחיים, לא העתקת טוב, ומוסיף: "כתוב כאן שסבא שלך מת לפני שהוא נולד". כאלה הם היו.

לא תמיד היה קל עם חיים, אבל  רחל ידעה לשמור על ההומור ויותר מזה על הבריאות של חיים.

תמיד נזכרך, כחולת עיניים, תמיד מחייכת ואוהבת אנשים.

כמו שאמרתי, בשבילי נגמרה תקופה.

דנדי