פסיה קיפר

 

נולדה ברוסיה

עלתה לארץ   1906

נטמנה בגבע   8.04.1952

י"ג ניסן תשי"ב

סבתא קיפר ז״ל

(מתולדות חייה)

 

בת למשפחת עמלים — משפחת אופים — היתה. בית הוריה ספוג היה תורה ודרך־ארץ. אביה מראשוני חובבי־ציון בעיירה וביתו — בית ועד לדורשי ציון וחובביה, מקום כינוס ועיון בבעיות התנועה, ספריה וחדר קריאה לרשות הציבור. מילדותה ספגה אוירה זו של אהבה ונאמנות לעם ועתידו. והתקופה תקופת שלהי ההשכלה והתפכחות לאומית. עם היווסד הגימנסיה לבנות — נכנסה ללמוד בה. אולם מחמת פגיעת מורה אנטישמי ברגשותיה הלאומיים — הפסיקה את לימודיה בה, אם כי יצר הדעת המשיך לפעום בה.

התחתנה בגיל צעיר למדי, בת שבע־עשרה, ומיד נכנסה לעול משפחה וילדים. אעפי״כ — עירנותה הרוחנית לא חדלה. היתה מעורה בכל הוי­כוחים שהעסיקו את רוחות הדור. ביתה — בית ועד ומרכז רוחני לכל בחור וטוב בעיירה, אשר לבו ער לבעיות השעה. אסיפות חשאיות, ויכוחים, ספריה תנועתית ומרכז לתנועה הציונית בעיירה וזאת על אף הסכנות הכרוכות בכך, מאחר שהבית היה בשכנות למשטרה.

עול המשפחה מכביד והולך, ילדים נולדים. אעפי״כ — אותה ערות והשתתפות, ותמיד עמדה ברורה ובלתי־מתפשרת בשאלות העם ועתידו.

הסבתא שלנו זיכרונה לברכה

(שנה לפטירת הסבתא קיפר)

 

כקטון קומתה ודל גופה, כן גדולה ברוחה ואיתנה בשכלה היתה.

מדי עברי ע״י חדרה הקט, בו עברו עליה עשרים שנות חייה האח­רונות בינינו — אראה אותה עומדת על מפתנו וסוקרת במבטה החודר והפקח, את פני גבע. איך השכילה לחדור ולהכיר את חיינו! ״גבע בשבילי״ — היתה אומרת, ״זוהי אוניברסיטה גדולה, בה ניתן לי לראות ולעמוד על חיי אדם יום יום בעבודתו ויצירתו, על כל עליותיו וחולשותיו״. וידעה גם ידעה לבקר חריפות.

לא פעם היתה אומרת: ״אל תבזבזו את כוחותיכם לריק, שמרו על הקיים והיסוד כי זהו  החשוב מכל״.

ומה ידעה לכבד ולהעריך את המסירות והרצון הטוב המפעם בלב החברים לשפר ולשכלל את ביתם־קבוצתם. מדי דברה על אדם היתה תמיד מגלה בו את הצדדים הטובים ופחות שמה לב לשלילה שבו.

ואם גם היה מישהו מקל ראש לצו "והדרת פני זקן" כלפיה, היתה תמיד מוצאת נימוקים לסלוח לו...

בבואה לגבע והיא אז בת ששים וחמש — עוד טרם ידעה לדבר עברית, וגם קרוא וכתוב לא ידעה. והיא מחליטה שעליה להשתמש בשפה המדוברת בחברה וגם לדעת לקרוא בעתון ובספר. ומשהחליטה — באיזו עקשנות והתלהבות היא מבצעת את זאת. היא משיגה לה ספרי לימוד של כיתה א', מבקרת בשיעורים של חברת הנוער העולה שהגיע אז לראשונה לגבע, וממשיכה את לימודיה לבדה בחדר, בצרפה אות לאות ומשפט למשפט ומגיעה לקריאת עתונות יומית וחוברות שונות ועד לספר טוב הגיעה.

למרות היותה בקבוצה קרוב לעשרים שנה — היה לה אורח חיים משלה: פשטות והסתפקות במועט, וכך נהגה עד יומה האחרון.

וביום האחרון לחייה סידרה כרגיל את חדרה המצטיין בנקיונו המופתי, והיה בו גם משהו בלתי רגיל: פרשה וקישטה במפיות ממלאכת יד נינותיה, התלבשה חגיגית, כאילו היתה מוכנה לקבל פני אורחים, והלכה להביא לה את ארוחת הערב כמנהגה מאז.

אך בדרך חזרה — כשלה ונפלה ולא הוסיפה קום...

באותו ערב אמר עליה אחד ההורים: ״אכן חיתה יפה ומתה יפה!״

יהי זכרה ברוך.                       

 

חנה נחשון

שנה למות פסיה קיפר

כתב א.מ. קולר

 

מזה שנים רבות, כמעט מקדמות גבע, מהווים ההורים חלק טבעי ובלתי־נפרד בנוף הקבוצה, בחייה ובהווייתה. אין' לתאר את דמות חברתנו בלי אותה פינה באולם האוכל הגדול, שם מסובים לשולחן ההורים, הנושאים היחידים של מעמד הסבים והסבתות במשך שנים רבות, עד שהחלו להופיע — ובתהליך גובר והולך — הסבים והסבתות החדשים מדור חלוצי המקום ומייסדיו.

מסגולות חברתנו היא, כי פה, בישובנו הקבוצתי, התערו ההורים עד מהרה בהווי החיים החדשים שצמחו וגדלו על האדמה הזאת, כמעט ללא הניגוד המסורתי בין אבות לבנים, שהיה לרוב נחלת הגולה הותיקה בדורות האחרונים. כאן, למרות הבדל הגיל והשוני באמונות ודעות, נמצאו לשון משותפת ורוח מאחדת בין האבות והבנים, על רקע יצירת־בראשית במשק ובחברה, שנתרקמה — ועוד הולכת ונרקמת — על האדמה הזאת, אף שילבו עצמם, ככל שהכוחות הגופניים והנפשיים הספיקו, בעבודה, שהיא יסוד ראשון בהוויית הישוב הקבוצתי העובד. גם שיתפו עצמם בכל החליפות והתמורות שעברו על המקום בשלוש עשרות שנות קיומו, למן לבטי שנות בראשית וכיבושי השנים הבאות ועד הישגי השנים האחרונות.

מהדמויות הנלבבות בחבורת ההורים של קבוצתנו — היתה הסבתא פסיה קיפר, אשר הלכה לעולמה אשתקד, ביום י״ג בניסן תשי״ב.

מדבריה

סבתא פסיה לאה-קיפר אמו של נחשון אליהו

 

כתבה בעתון חי א׳ תרצ״ה:

"הערות אם" על "הסדרים" בקיבוץ והרי הן בקצרה

 

א. במקלחת ־ הלבנים מתגוללים והחברים דורכים עליהם. גפרורים מתגוללים ונרטבים, חתיכות סבון מושלכות...

ב. מסביב למקלחת מתגוללות מגבות ואיש לא יתכופף להרימן וכן גם גרביים...

ג. חברים מביאים לחדריהם כלי מטבח והם מתאספים במרפסות ערמות-ערמות ואיש לא טורח להחזירם...

ד. התורן בבואו לנקות את המרפסת מתחיל לחפש את כלי הניקוי ומבזבז את זמנו. מדוע אין להם מקום קבוע?

ה. מסביב לפחי הנפט שלוליות נפט. הן הנפט עולה בזיעה והרי הוא גם גורם לכלוך.

ו. קערות הרחצה לפעמים נסתמות ־ אין איש מקדיש רגע לנקיון, המים עוברים על גדותיהם ולמי איכפת ־ הינהג כך בעל דירה בדירתו?

ז. מישהו מבעיר את האשפה בפח. הגפרורים נשארים בצד. כמובן שהילדים מביאים אותם אחר-כך למקום שלא ישובון.

ח. ילדה משחקת בצלחת של המטבח. היא לשה בה אדמה. גמרה את ה״עבודה״, משאירה צלחת שלמה ע״י הדלת של חדר האוכל. חברים עוברים ואיש לא ירים את הצלחה להכניסה למטבח.

ט. במתפרה ־ כל הלבנים מסודרים. חבר נכנס לחפש משהו, הופך אה הכל, מוצא, או שאינו מוצא, ויוצא ולא כלום. כאילו לא בזבז עמל חברו.

י. מכשירי עבודה, בכל אשר תפנה - תמצאם. אין איש עושה לעצמו חוק שאסור לעזוב את מקום העבודה עד שהביאו את הכלים למקומם הקבוע.

י"א.  ועתה אני פונה לענין אחר - כלפי חוץ: כשבא החג, זורמים המטיילים בלי הרף. כולם מתנפלים כדבורים על חדר האוכל: "הב אוכל". אנו רוצים שיבואו מליונים לארץ. היתכן שכל אלה יטיילו על חשבון הקבוצה? צריך ללמד את המטיילים שידאגו לעצמם לפני צאתם לטיול, כי עובדי המטבח כורעים תחת עול העבודה בחג והחברים נשארים לפעמים רעבים, ובכלל יחס כזה לקבוצות הוא הפקרות ולא תרבות והכנסת אורחים.