לזכרו של א.מ. קולר
כתב יוסף אפרתי
לפני שבועות מספר סיפרה לי חנה, שבקרוב ימלאו לקולר שבעים שנה. דבריה הפתיעו אותי, שהרי לא נראה כלל כבן־שבעים. הבעתי את התפעלותי והערצתי, על שזכה בגיל זה לבריאות גופנית טובה ולרעננות ומרץ, ליכולת עבודה ללא לאות, בימים ובלילות ובעבודה המחייבת מאמצים פיזיים ורוחניים כאחת.
והנה בערב יום ט׳ בניסן פתחתי את הרדיו וזועזעתי, כפי שודאי כל אחד מאתנו זועזע, בשמעי על האסון המחריד ששם קץ לחייו בצורה כה אכזרית.
בזמן האחרון העסיקה את קולר בעיקת התודעה היהודית. הוא השתתף בכינוסי מורים, אישי ציבור ואנשי מדע, שדנו בבעיה זו. ושיתף גם את עצמו בבירורים אלה בעירנות רבה. הפעם נסע לירושלים לכנס לחקר התנ״ך ובדרך היה קרבן לתאונת־דרכים קטלנית...
ואני נפגשתי אתו בזמן האחרון תכופות. בשיחות אתו נוכחתי, שלמרות התלאות הרבות שפגעו בו בחייו, כאילו התאושש האיש, מרצו גבר, ער למתרחש בציבור, שקוע בעבודתו היום־יומית, כשהוא מוסיף עליה דברי פובליציסטיקה ועומק בעריכת מכתבי ברל. בזמן האחרון עוד הוסיף והטיל על עצמו את עריכת הספר לזכרו של יוסף גוריון ועשה עבודה זו, מבלי להזניח את כל יתר העבודות שבהן עסק.
כחמישים משנות חייו עשה בארץ־ישראל, כל ימי היותו כאן קודש היו לציבור ולמפעל ציבור־הפועלים ובעיקר לחלק ההתישבותי שבו. אפשר לחלק את חמישים שנות חייו אלה לשתי תקופות: א) עד בואו לגבע, ו-ב) ימי חברותו בגבע.
לי נראה, שהתקופה הראשונה לחייו בא״י עד בואו לגבע היו שנות היצירה העיקריים וגם המקוריים ביותר. עשרים שנות חייו אלההם המאפיינים במיוחד את דמותו ויצירתו הרוחנית.
הוא הצטרף לתנועת הפועלים בימי כיבוש העבודה במושבות יהודה ומשם הלך לגן־שמזאל למשק עצמאי. החיים אז בגן־שמואל היו מלווים קדחת וסבל אין־קץ. המוות לא פסח אז על חברי הקבוצה ורבים לא החזיקו מעמד והתפזרו. בתקופה ההיא היה פעיל בהקמת ״הסתדרות פועלי השומרון״ ואח״כ ״הסתדרותי הפועלים החקלאיים״ הכללית.
זוכר אני עוד היטב את ״המרכז החקלאי״ בירושלים. בחדר אחד הצטופף כל המרכז וקולר היה מזכירו. נפגשתי אתו אז כבא־כוח קבוצת גבע והכרתיו כחבר נאמן ומסור ללא גבול למפעל ההתישבותי, פעיל במפלגת ״אחדות־העבודה״, משתתף קבוע ב״קונטרס״ ובין התובעים האמיצים והנאמנים לאחדות תנועות הפועלים. הנני נזכר ברשימה שנחרתה היטב בזכרוני ושמה היה ״בפעם המאה ואחת״, והכוונה היתה לתביעת האיחוד של תנועת הפועלים. הוא היה גם בין מניחי היסוד של ״יכין״ וחברת ״ניר״ ומוסדות ההסתדרות החקלאית השונים.
קולר הלך לגבע לאחר האסון עם מות בנו בן־ציון. המשפחה זועזעה לרגל האסון, שפגע בה ולא יכלה להמשיך באורח חייה הרגיל. היה הכרח בשינוי מהמקובל והם החליטו לעבור למשק קבוצתי ולחיות בו, חיי הקבוצה לא היו זרים להם כלל ודרך חיים זו היתה טבעית בשביל קולר.
בגבע היו לקולר חברים וידידים ובהיות קבוצת גבע אחת הקבוצות המסודרות והמגובשות אז, יעצו לו גם חבריו מבחוץ להצטרף אליה. בה מצא את "נחלתו" אך טרם מצא את ״מנוחתו״. הוא יצא לארצות־הברית בשליחותה של ״יכין״, חזר הביתה, המשיך בעבודה במשק ושוב יצא לעבודה ציבורית וחוזר חלילה.
שלושים שנה חי אתנו קולר בגבע. הוא לא עמד מן הצד וחי את חיי יצירתנו, שמח להישגינו וכאב את יגונותינו. היה חבר וידיד נאמן ושש לחוש לעזרת חברים רבים. הוא היה מחונן בנכסי תרבות שרשית ובעל גישה הומנית לבעיות השונות. הוא חיפש בקבוצה את האדם ותמיד טען על ״הבדידות של הפרט הקיימת אף בקבוצה״.
בהיותו בקבוצה, לא פסק גם מעבודתו הציבורית. מאז קום המדינה, במשך עשר שנים, היה חבר ״ועדת הביקורת המרכזית״ של ההסתדרות ובמשך כל השנים האלה "עמד בשער" ותבע שמירת הערכים המוסריים של התנועה בתוך קצב הבניה הגובר והולך.
הוא היה נאמן להסתדרות, למפלגה ולאישיה, למרות בקורתו החמורה, שיתף את עצמו בבירור בעיותיה ובעיות התנועה הקבוצתית,שראה בה את ההתגשמות העליונה של ערכי התנועה. הוא היה קשורקשר נפשי עם ההסתדרות החקלאית ומפעלה ההתיישבותי. על כך מעידים ספרי הדו״ח שלו לקראת הועידות החקלאיות. כרכים אלה משמשים תעודה ניצחת לידיעתו הרבה במתהווה בהתיישבות ולאהבתו הרבה אליה.
בחייו הפרטיים היה איש הצנע, הנושא בשקט את סבלותיו, אם כי לא תמיד זכה למאור פנים מצד הגורל.
קולר הלך מאתנו בתקופה בה כולנו מתלבטים בבעיות חברותיות רבות, בשאלות הכלל הקבוצתי ובשאלות הפרט בתוכה. כולנו חשים בצורך באוירה תרבותית והומנית בתוכנו ומסביבנו.
קולר התעניין בערכים אלה ובלכתו מאתנו — הננו חשים שנגדע עוד אחד מעמודי התווך של תנועתנו והחלל נפער והולך...
י. אפרתי