הנאמן
כתב אליהו נחשון
קשה היא הכתיבה על חבר שזה עשרות בשנים היית רגיל להתהלך אתו, לשוחח, לשמוח ולתנות במשותף, והנה יום אחד, מבלי סיבה מובנת כלשהי — חסל ואיננו!
הנה זה קולר המתון, השקט, המשרה כמעט יראת־כבוד וכובד ראש במחיצתו — ודוקא לו אירע מה שאירע.
אכן ישנם פרדוכסים בחיי אדם, שקשה ליישבם וקשה לגרסם. הוא, שהיה מתריע כ״כ על הפחזות, על ההפקרות, על חסר אחריות וזהירות — דוקא הוא הוא שנפגע מתוך כל אלה באסון הדרכים הקטלני וחסר־השחר...
שנים חיינו יחד. לכאורה הכרנו זה את זה, אבל, כמו שקורה גם בחיי קבוצה — חי אתה עם חבר שנים ואעפ״כ אינך מכירו על כל צדדיו. ולפעמים נעלמים ממך דוקא קווי־דמות עיקריים, קובעים, בפרצופו הרוחני של החבר.
קולר היווה דמות שונה מרוב החברים בקבוצה. עם כל היותו איש־ציבור־וחברה — ועדים לכך העיסוקים שעסק בהם שנים כה רבות בצרכי ציבור וגם ההשתתפות הבלתי־משוערת של רבים ורבים באסון־מותו, עדים לכך המוני הידידים והמוקירים, שבקרוהו בעודו בחיים ואשר גם חלקו לו את הכבוד האחרון — אעפ״כ חי היה לו את חייו העצמיים, במבודד ובמופרש מהסובב אותו, בעולם מרוחק כאילו, בתחום של מושגי־חיים וערכים משלו. דומה היה כאילו נישא הוא מכל הסובב אותו, משקיף ממרום משלטו שלו המבודד, על פני החיים והמונם, בודק ובוחן אותם בעינו שלו ורואה אותם מזוית־ראייה משלו המיוחדת.
היתה בו, כביכול, מין שמרנות אצילה, מעוררת כבוד ולפעמים מפתיעה שעם כל היותה חיה את חיי השעה ובעיותיה, לא איבדה את הקשר לערכי־המורשת הנצחיים, ערכי־היסוד, שבלעדיהם ,ובחסרונם הכל תלוי על בלימה, נטול שורש וחסר־שחר...
הוא היה נצר ממשפחת רבנים. ספג תורה ויהדות משחר ילדותו. מעורה ומושרש במסורת היהודית, ספוג אוצרותיה העצומים וגם ב״התפקרו״, בצאתו את בית־אבא הרבני, נשא אתו, כנראה, ללא טינה וללא סתירה ערכים מרובים, שרוב בני תקופתו, שהתפקרו גם הם, זנחו אותם מתוך קיצוניות פזיזה ו״עקרוניות״ קלת־דעת. עם כל היותו חדור ערכי המהפכה הרוחנית, שהתחוללה בקרב בני דורו — זכה ולא שפך את ״המים עם התינוק״. היה משחו באופיו ובנפשו, שסייעו לו להדיר בכפיפה אחת גם מהפכנות יסודית בתפיסות־החיים־והחברה וגם לנצור את גחלת המסורת היהודית השרשית והנאצלת. נשתיירה לנו בו דמות, שהסינתיזה בין החדש והישן התקיימה בו במין הרמוניה מופלאה, ששיוותה לבעיות השונות אופי מיוחד שאינו מצוי במחיצתנו.
הוא היה איש־תנועה, ברמ״ח אבריו. לא היתה בעיה מבעיות חיינו, שלא חי אותה ולא נקט עמדה כלפיה. בכל שאלה היה, לכאורה, קיצוני ובלתי־מתפשר. אעפ״כ, עם כל חומרתו, ידע לשמור תמיד הפרופורציה הראויה בין המטרה והאמצעי, בין האידיאה ובין האדם המגשים אותה.
האדם היה לגביו המטרה העליונה, בתחומה של וזתנועה כבתחומה של הקבוצה, הוא תבע הרבה מאיש הקבוצה, אבל קודם כל ראהו כבן אדם, הזקוק להתחשבות ולגישה מיוחדות. את הקבוצה ראהקודם כל כמקום־חיים לאדם על צרכיו ועל סיפוקיו, אם כי מעולם לא התעלם גם מהחובות שלו כלפי הקבוצה.
בכל אשר עשה היה איש העבודה והאחריות. בנוסח משלו. זאת הכרתי באופן אישי, דוקא בזמן האחרון. אינה לי הגורל ועבדתי במחיצתו בפרק הזמן, כשערך ׳ועבד על הספר "יוסף גוריון", השתוממתי להיווכח כמה ידע, בגילו זה הקתב לשבעים, לעבוד ללא לאות לעשות לילות כימים, שבתות וחגים כימי־חול, לוותר על חלק מחופשתו — ובלבד להוציא מתחת ידו דבר מתוקן כראוי.
היתה בו דיקנות כמעט "פדנטית" לגבי כל פרט ופרט מעשייתו,למן החיפוש אחר הביטוי ההולם ועד לקביעת צורת־וגודל האות, ועד לטיב הנייר, צורת הכריכה, מראה העטיפה, וכל פרט העסיק אותו ואת מחשבתו בטרם חרץ את משפטו וחתך את החלטתו.
יחס זה לעבודה, ולכל עבודה שעשה, הן במשק והן מחוצה לו,נבע מתוך עצם ישותו וגישתו לכל ענין. גם בעסקי ציבור דקדק בקטנות כבגדולות. הוא לא רק היה איש הצניעות והמתינות, אלא גם איש הצנע. חייו היו בצנע רב בכל הנוגע לסיפוק צרכיו. יצא לי לראותו בימים אלה בארחו ובסעודתו והשתוממתי לראות עד כמה הצניע לכת והסתפק בהכרחי בכל הנוגע להנאותיו החומריות.
הוא היה גם איש הידידות השקטה והחברות הטובה, גם בקבוצה וגם מחוצה לה. היה נענה לכל הפונה אליו ומוכן היה להושיט עזרה ככל יכולתו. בשבילו — סוציאליזם וקבוצה היו קודם כל עזרה לחלש, לזקוק, קודם כל חברות טובה.
הוא היה איש תרבות וספר. כל חייו ליוותה אותו ״חולשה״ גדולה ביחסו לבעיות תרבות שונות. בזמן האחרון עסק הרבה בבעית ״התודעה היהודית״. לא היתה זו ״ריאקציה״ פתאומית שבגיל. ״תודעה״ זו ליוותה אותו, כאמור, כל השנים. היא היתה חלק מישותו, מתפיסת החיים שלו. אלא שעכשו, משהתעוררו חברים לדעה, חבר אליהם בכל חום לבו ועשה כמיטב יכלתו לחזקה ולדרבנה.
ו״חולשתו״ לשפה העברית. קורם כל ידעה על בוריה. ידעה עוד מבית אבא וגם כאן בארץ עסק במשך שנים בכתיבה ובעריכה והשפה היתה שגורה אצלו וצלל בכל מכמניה. ומהיותו יסודי וקפדן בכל אשר עשה — היה גם מהמחמירים לגבי השימוש בה.
חוג התענינותו בשטחי התרבות העברית הקיפה תחומים רבים. הוא היה חבר פעיל ומסור גם לחוג לחקר התנ״ך ובהרצאתו, שלא זכתה להיקרא בכנס האחרון, הפטלי עבורו, אנו רואים את יחסו העמוק לנכס הלאומי־התרבותי הזה.
קולר היה פוריטני בכל הליכותיו, הן בחיי יומיומו והן ביחסו לבעיות התנועה והקבוצה. לא תמיד קיבלו את דעתו, יכלו לקבל דעתו, אך תמיד עורר כבוד בתום־לבו ובנאמנותו לערכים.
עם מותו הסתלקה מאתנו דמות יחידה במינה, אשר התהלכה לה בדרכים משלה, אל אותן המטרות שכולנו הצבנו לעצמני. היתה זו דמות, שאיחדה בקירבה פוריטניזם עקבי עם אצילות־מטבע, קפדנות עם גישה הומנית לבעיות האדם והחיים, מהפכנות עם צמידות למורשת, ותרנות אנושית עם נאמנות עליונה לערכים. על כגון דא אומרים: חבל על דאבדין!
זכרו יהיה שמור איתנו מתוך כבוד והערכה.
א. נחשון