מדבריו

(הננו נותנים בזה את גוף ההרצאה שקולר צריך היה להרצות בכינוס הארצי השישי לתנ״ך, שאליו נסע אך אליו לא הגיע...)

נשוב אל התנ"ך

עובדה היא, כי כינוסי התנ"ך, הנערכים מזה שנים בחודש ניסן בירושלים, עולים משנה לשנה בתכנם וברישומם ובריבוי המשתתפים בהם. אות הוא לחיוניותם הרבה של הכינוסים האלה וההד העמוק שהם מוצאים בלבות הציבור בישראל.

ביומני מעת הכינוס האחרון, בימים ח׳—י״א ניסן תשי״ז, מצאתי כתוב: ״...היו אלה ימי התעלות וזיכוך לאדם ואות לאפשרויות גנוזות״.

א. צמאון לדבר אלהים

בכינוס של תשי״ז, אשר התקיים באולם ״בניני האומה״ הנרחב, היה רב־רושם המראה של הקהל הרב והמגוון (שנאמד ב־2000), אשר מילא כמעט את האולם ואשר התמיד כמעט ללא הפסק בכל משך הכינוס. בלטה רב־גוניותו של קהל המשתתפים, מחוגים וגילים ועדות שונים — אנשים ונשים, זקנים וצעירים, חרדים וחפשים בדעות. ביניהם — רבים חברי קיבוצים ומושבים מכל קצוי הארץ, וכן מחוגי עובדים, מורים ותלמידים מערים ומושבות, אשר נטשו עבודתם ומשלחי־ידם ובאו לשמוע דברי תורה, אך המפליא מכול, כי הרוב של יושבי השורות והמקשיבים בהתמדה היו צעירים וצעירות, מהם בגיל צעיר ביותר. רבים מהם — ספרי תנ״ך בידיהם ורושמים במחברותיהם, והם מהמתמידים בישיבות הכינוס והמקשיבים ללא ליאות למרצים. המחזה הזה של ריבוי הנוער בכינוס התנ״ך, בימים ובערבים, בעצם ראשית האביב בארצנו, בכוחו היה לעורר השתאות רבה בעיני המשקיף מן הצד: מנין לנוער תוסס ומתרונן זה המשיכה והענין לספר־הספרים העתיק שלנו, שהוא לכ­אורה כל־כך רחוק מאתנו, מחיינו המתהווים כיום הזה, מכל אשר מסובב אותנו וממלא את ישותנו בזמן הסוער הזה? מנין ההתרפקות הזאת על התנ״ך וההיצמדות אל עולם התנ״ך באולם הזה במשך ארבעת ימי הכינוס, מצד עולי־ימים, אשר לכאורה מקומם צריך היה להיות בין חבורות הטיילים הרבים ברחבי ארצנו בתור האביב הזוהר והמרנין הזה?

 החזיון הזה של היות הכינוסים לחקר התנ״ך ענין לא רק לחוג מוגבל בציבורנו, לחוקרים וחובבים מקרב הדור הקשיש בעיקר, אלא הוא ענין חי לקהל רב של בני־נוער — הוא מאלף מאוד ואומר: דרשני.

אין זאת כי חסר דבר־מה בעולמם של רבים מצעירינו בעלי הנפש והמחשבה, כי לא סגי להם בהויה הקיימת במדינתנו ובאפשרו­יות הרבות הפתוחות במדינה לפני האיש הצעיר, בעל המרץ והיכולת, לעיצוב עתידו ולעליה בשלבי מעמד בחברה ובציבור, בדרכים רבות ושונות. כי אין סיפוק בהווי-דל-התוכן של הדור הצעיר בעיר, אשר עיקרו הוא: קארייריזם, חתירה להנאה מן החיים, חמדנות פושה, נסיעות — או חלומות על נסיעות - לחוץ־לארץ, בילוי בבתי־שעשועים ובבתי־קפה, וכיוצא באלו. הנהירה הזאת של רבים מצעירינו וצעירותינו לכינוסי התנ״ך והקשבתם ימים וערבים רצופים לדבר התנ״ך — אות היא לצמאון לדבר ה', לרוח נביאים וחוזים בקדמות ישראל, לאוירה של תורה ומוסר ורוח האדם העולה למעלה. כמה יש מהמטהר והמזכך והמרומם את הנפש בסיפורים המלאים חום וזוך וטוהר של עם נולד בקדמות האנושיות, בעת אשר היה שרוי עוד בגן־עדן של הבריאה, בטרם הושחת מראהו עם דורות הפלגה אשר קמו בחליפות העיתים; כמה יש מהנשגב והנעלה בדברי הנבואה והתוכחה והחזיון וחזון אחרית־הימים ושלטון הצדק והמוסר וחכמת־חיים עליונה, שמלאים מהם ספרי התנ״ך הנצחי שלנו, שהינו אור לגויים מעולם ועד עולם.

ריקה הנפש ושוקקה — וכאן פתח לבאר מים חיים, שבידה ל­רוות במידה רבה את הנפש הצעירה השואלת לדבר אלוהים ולדבר האדם עלי אדמות.

אות הוא כי לא השכילו העומדים ליד ההגה, מנהיגינו הדגולים, אשר בעיקר בכוחם באונו התרחשויות הפלא של קום מדינת־ישראל ועמידתה בפני כוחות גדולים ורבים שקמו עליה להשמידה — לא השכילו הם להשרות על המדינה הצעירה בהתהוותה רוח נעלה יותר ההולמת את המאורע, ההיסטורי הגדול של ימינו — חידוש קוממיות ישראל וקיבוץ הגלויות לתוכה; רוח ההולמת את הזכות הגדולה ש­זכה בה הדור הזה, אשר בעיניו חזה ובידיו השתתף בהגשמת חזון הדורות בישראל, ואת החובה שתקופה היסטורית זו מטילה על בני הדור הזה. לא זכינו כי רוח הימים הגדולים של שנת תש״ח ליצירה, רוח הגבורה ומסירות־הנפש והעמדת ענייני העם ואשרו ועתידו מעל לכול (אותה הרוח שחזרה ונגלתה גם במבצע סיני הנאדר) — תשרה על פני המדינה גם בימי השלום היחסי (כי לשלום ושלוה לא באנו עדין בכל עשר השנים לקיום מדינתנו), בכל הימים האפורים של עמל נמלים לבנין המדינה ולקימום עם חדש וחברה חדשה מכל אותם נדחי־ישראל המתקבצים ובאים הנה. לא זכינו כי הרוח של ימות־המשיח והתעודה שהוטלה על שכמנו — שאין כמוה לגודל ולקושי ולמאמצים הכרוכים בה — תדריך את כל מעשי ידינו יום יום ותורה לנו כיצד צריך לחיות וכיצד צריך להתנהג חלוץ־העם, העובר לפני המחנה, שעליו עיקר העול והאחריות לבנות המדינה, להבטיח בטחונה, לקבץ הגלויות לתוכה ולפתח כלכלתה ותרבותה. תחת זאת עלתה כפורחת רוח החומרנות, אשר שפכה ממשלתה על פני כול ועיוותה במידה יתירה את דמות חברתנו כיום הזה, אף רוקנה אותה מהנשגב והמרומם המחויבים מהימים הגדולים של הולדת המדינה ומלחמת השחרור ומהמשימות המשיחיות המוטלות על הדור עד שהמדינה תעמוד על תלה.

אמנם, קיים גם חלק גדול ונכבד במדינה שהוא מחוץ לתחום שלטון החומרנות והנהיה אחר חיים נוחים ורמת־חיים גבוהה: הלא הוא הישוב החקלאי העובד, קבוצות וקיבוצים ומושבים, ומהם חלק גדול שבאחת ידו עושה במלאכה והשניה מחזקת השלח — אותם ישובי המשלט במקומות ספר, שהנם מפתחי שממות ועומדים על משמר בטחון המדינה בעת ובעונה אחת; האוכלוסיה החקלאית העו­בדת בכל רחבי המדינה מקיימת בדרך כלל בהתמדה משטר־חיים חלוצי, משטר של עבודה וסגנון של פשטות ושילוב עניני הפרט בענינים של הכלל, מתוך התאמה מתמדת של עיקרי הפעולות לצרכי המדינה, בטחונה וכלכלתה. לא רק יסוד העבודה והחקלאות, שהוא אבן-היסוד בחברה החקלאית העובדת, הוא המשווה את דמותה המיו­חדת של החברה הזו, מזכך ומטהר את הרוח ומשמיט מעיקרה את הקרקע מכל אותם חזיונות השלילה בהווי של הזמן הזה בריכוזים ה­עירוניים, אלא גם היות כל ההתישבות הזו משולבת בארגוני־ההתישבות למיניהם (אירגון המושבים, איחוד הקבוצות והקיבוצים, ה­קיבוץ המאוחד, הקיבוץ הארצי, הפועל המזרחי, פועלי אגודה ישראל), מנחים אותה, מדריכים אותה לשלימות ציבורית מאוחדת, ומאצילים עליה מרוח האידיאות החברתיות והלאומיות של תנועותיהם, הם ערו­בה לדמותה החברתית והמוסרית ושומרים עליה מהסתאבות. אפס, הסקטור ההתישבותי הזה נבדל ושונה ביסוד מיתר אוכלוסיית ה­מדינה, ללא כל השפעה על עיצוב דמותה ועל רוח החמרנות השפוך עליה.

לנוכח החזות הזאת של פני חיינו כיום הזה — סימפטומית היא ההתרפקות על התנ״ך, הנראית פה ושם בקצות המחנה, ובחלק מהדור הצעיר בפרט אשר מצוא ימצא בספר-הספרים, אוצר־קדומים זה של עמנו, מריווי צמאונו לדבר אלוהים, משהו המנשא אותו מעל למציאות האפורה של חיי יום יום ומעבירו לספירות נאצלות יותר המדברות אל הלב היהודי הצעיר בעידן זה של הולדתו־מחדש של עם־ישראל בארצו העתיקה־החדשה, המחדשת נעוריה.

אין ספק: קיום הצו ״והגית בו״, היצמדות העם יושב ישראל לתנ״ך והיעשות התנ״ך לחלק חשוב במזונו הרוחני ולחם חוקו יום יום — עשויים להאציל הרבה מאוד מרוח הטוהר והמוסריות הצרופה ורמה אנושית נעלה יותר על פני החברה — העם המתהווה במדינת ישראל.

ב. התעודה אשר לפנינו

שני אלה: החזיון של נהירה אל התנ״ך והאפשרויות הגנוזות בה — מחייבים ותובעים. אנו כולנו מוקירים ומעריכים את היזמה הברוכה רבת־הפעלים של ״החברה לחקר התנ״ך״, הפועלת זה שנים ואשר הצליחה בעצם פעלה וקיומה לעורר הדים עמוקים בציבור הישראלי ולמשוך רבים  רבים מכל קצווי הארץ לעלות לרגל לירושלים אל כינוסיה; ולא פחות מזה אנו מוקירים ומעריכים את עצם הכינוסים האלה על תכנם העשיר ורב־הענין בחקר התנ״ך ובהארת עינינו על ספרים ופרקים ופרטים שונים בספר הספרים שלנו, אשר עלו והשתכללו והגיעו בדרך כלל לאחרונה לרמה גבוהה למדי מבחינת מדע התנ״ך, קירובו למציאות החיים של ארץ־ישראל בימינו ושילובו במערכה ההיסטורית של עם ישראל בדורותינו — במדינת ישראל הנבנית.

אפס, לא סגי בחקר בלבד, המכנס אלפים פעם בשנה ומחיה את עולם התנ״ך לימים מספר. בעוד שעצם המחקר בתנ״ך מוסיף להיות נחלת יחידים, חוג של אנשי תורה וחכמה והוגי־דעות משכבות שונות, שאמנם התרחב בשנים האחרונות, אך מכלל חוג מצומצם לא יצא ולכלל תנועה עממית לא הגיע.

הוא הדבר המתחייב מכל האמור לעיל, אשר כל הנסיבות של הזמן הזה בישראל מצוות אותו: הקמת תנועה עממית לתנ״ך. לא רק חקר, אלא — ובעיקר — לימוד התנ״ך, הגייה בו, שילובו בחיינו יום־יום, הפיכתו לחלק חשוב ממזוננו הרוחני, המפרנס את מחשבתנו, מצלל את הגותנו, מזכך את הליכותינו ופעלנו ומשמש נר לרגלינו בחיי הפרט והכלל שלנו.

כמובן, אין הכוונה לצור את חיינו בזמן הזה בצלם דמות התנ״ך, או להטיל על עצמנו את יסודות האמונה והמצוות המעשיות הכלולים בו, או לקדש את כל הצווים והחוקים והמשפטים שחקקו אבות האומה וחוזיה בדורותיהם, או להטיל סייגים מלאכותיים על המחשבה וה­מעשה בדורותינו, על השינויים וההתפתחות העצומים שחלו בכל ה­יקום, בטבע ובאדם, במשך אלפים בשנים. הרעיון הוא: לשוב אל עולם הטוהר, הצדק, המוסר, אהבת האדם, זיכוך המידות, רוח האדם העולה למעלה, שהם הם התוכן העיקרי של כל ספרי התנ״ך, על סיפוריהם, נבואותיהם, תוכחותיהם וחזונם על עולם ומלואו, על יש­ראל והעמים כולם. שילוב התנ״ך עם כל הטוב שבמשנת הזמן החדש על כל מקצועותיה וסעיפיה, עם חידושי המדע ותורות מיטב הוגי ישראל והאנושיות כולה — הוא הערובה לעיצוב העם בישראל ב­התהוותו ולהיותו עם סגולה, אשר כושר המעשה, רוחב־דעת ומוסריות צרופה חברו בו יחדיו והיו ליסוד מוסד בחייו ופעלו. זאת הערובה כי הלוך תלך המדינה לבטח דרכה ולא תיאחז ברשת המכשולים ה­עצומים העומדים לה בדרכה.

אכן, קיימים ״חוגים לתנ״ך״ בערים ובהרבה ישובים אחרים, המתאספים לעתים מזומנות, לשמוע שיעורים בתנ״ך, או גם ללמוד תנ״ך בצוותא! וכן קיים מדור יומי ״פסוקים מן המקרא״ ב״קול ישראל״, הנמשך דקות מספר, כל זה טוב ויפה, אך זה רחוק מאוד מן המצווה "והגית בו יומם ולילה", כי ההגייה בתנ״ך צריכה לתפוס מקום נכבד בחיי האדם, עד כדי שיהיה בה משום האצלה ממאור התנ״ך על חיי יום־יום של הפרט ושל הכלל, משום הטבעת חותם על המחשבה והמעשה של האדם בישראל.

מכאן שיש להקים תנועה ציבורית רחבה, אירגון ארצי לתנ״ך, נקרא לו ״נשוב לתנ״ך״, או יותר פשוט: "איגוד שוחרי התנ״ך" ותפקידו — עידוד ההתעוררות לתנ״ך, הפצת לימוד התנ״ך והגייה בו, אירגון סניפים של שוחרי התנ״ך בכל הארץ ועזרה להם בכל הדרוש למשימה של הקניית דעת התנ״ך לעם בישראל, על כל חוגיו, גיליו, עדותיו וזרמיו.

מי יעשה את הפעולה הזאת? מי יקח את המשימה הזאת על שכמו, האם ״האגודה לחקר התנ״ך״, או יקום אירגון מיוחד למטרה הזאת  — יכולות להיות דעות שונות בנידון זה, אך העיקר שיקום הדבר, והיזמה לכך — על כל פנים — צריכה לצאת מהגוף שהראה את כוחו כי רב בעוררו עניין לתנ״ך בחוגים רחבים ובמשכו בני נוער ועולי רגל מכל הארץ לכינוסיו השנתיים.

המפעל של התארגנות עממית לתנ״ך הוא צורך השעה בישראל, והוא אחד מעיקרי הדרכים לחיזוקה הרוחני, המוסרי והחברתי של מדינת ישראל ולעיצוב דמותה של האומה המחדשת נעוריה. אין ספק, יימצאו הכוחות אשר ירימו וישאו את המשימה הזאת, אף יראו ברכה במעשיהם.

ג. אנו ושפת התנ״ך

עם זאת עלינו גם לעשות לקירוב שפתנו העברית, בדיבור וב­כתב, לשפת התנ״ך. יש להכניס טל־חיים, עסיסיות ורעננות ללשוננו היבשה, ע״י שנזרים אליה מחדש רבים מהביטויים והמלים ודרכי בנין המשפט ונטיית הפעלים והשמות מתקופת התנ״ך, תוך בירור אלה מהם העשויים להתמזג יפה עם שפה חיה בת זמננו ודחיית אלה שאינם עולים יפה עם שפת הזמן הזה והעשויים אך להכביד ולסרבל את השפה, ומעט מן המעט לדוגמה:

אין כל טעם מדוע לא נשוב ונשגיר בתוכנו את מלת־היחס היפה והקצרה עתה, שכמעט נדחתה לגמרי מפני עכשיו, שנתחדש עלינו בספרות המשנה והתלמוד. וכן אין להסביר למה נדחה כמעט לגמרי פה מפני כאן, חפץ מפני ר ו צ ה, מאומה מפני כלום, רב מפני די, כלה, תם — מפני גמר, הקיץ — מפני התעורר, לולא — מפני אלמלא, למען — מפני כדי או ב ש ב י ל, מחולות — מפני ריקודים, החריש — מפני שתק, השליך — מפני זרק, צמד — מפני זוג, מ ל ק ח י ם — מפני צבת, ועוד רבים.

ומדוע אין כמעט שימוש בלשוננו בביטויים ובמלים כגון: אין את נפשי, יש את נפשי, אבה, מיאן, יען, פן, הכהו לבו, הליט את פניו (במקום כיסה פניו, ויש גם מי שחידש ״כפכף״ להוראת כיסה פניו בכף ידו), לא קם בו הרוח, התחמץ לבו, הסתולל, סר וזעף, הלך תמס, חרה אפו, ורבים אחרים.

אפשר לקבל את הויתור על צורות שאינן הולמות את שפתנו החיה ושרק מכבידות עליה. אחת מהן — "הוו המהפך" מעבר לעתיד ומעתיד לעבר, התופס מקום כל כך נכבד בשפת המקרא. לא נאמר היום ואראה, ויאמר, ותשובו, ונלך, ויוגד — כי אם ראיתי, אמר, שבתם, הלכנו, הוגד, וכן לא נכתוב ואמרתם, והלכת, ושבו, והסיר, עבדך ילך ונלחם, וחיה, והכיתיך, ונתתי, — אלא: תאמרו (או אמרו) תלך (או לך), ישיבו, יסיר, ילחם, יחיה, אכך, אתן. וכן אפשר לוותר בדרך כלל על הסירבול היתיר של עתיד וציווי למספר רבות בנוכח ובנסתר: תשמענה, תתהלכנה, קומנה, הסתדרנה, ונאמר פשוט: תשמעו״— ישמעו, תתהלכו — יתהלכו, קומו, הסתדרו.

אך יש ויש צורות שלשוננו אך מפסידה מיפיה ורוחה ע״י הויתור עליהן או צמצומן עד לאפס. כזו היא הצורה הרווחת מאוד במקרא של צירוף אות ב' לשם הפועל בנטיה: בלכתי,  בראותך, בהופיעם, בשמרנו, בדברו, בעבדכם, — תחת אשר נאמר היום על פי רוב: כא­שר הלכתי, או כאשר אלך, כאשר ראיתי, או כאשר תראה, וכו׳. וכן אנו מפריזים הרבה במיעוט השימוש בצורת הנסמך לשם עצם, כשהסומך הופך לתואר השם, ובמקומה אנו נותנים את הסומך בצורת שם תואר ומשבשים בזה את הלשון. אנו אומרים: השאלה הקרקעית, הועדה המשקית, החלקה הנסיונית, הצורה ההתישבותית, ההנהגה הפועלית, הועדה התרבותית, הדרך התנועתית, המלחמה העולמית, במקום: שאלת הקרקע, ועדת המשק, חלקת הנסיונות, צורת ההתישבות, הנהגת הפועלים, ועדת התרבות, דרך התנועה, מלחמת העולם.

ביותר מפריזים בהחלפת הצורה הנאה של סמיכות שמות־עצם ושמות־פעולה לציון שייכותו של הנסמך לסומך — בצורה של תו­ספת אות הקנין לנסמך בתוספת המלה של: לא נאמר בפשטות דרך האדם, אלא דרכו של האדם, לא בקרב הגויים, אלא בקרבם של הגויים, לא ילדי השכנים, אלא ילדיהם של השכנים, לא עניני הפו­עלים, אלא עניניהם של הפועלים, לא בקרב העם הזה ולמענו — אלא ״בקרבו ולמענו של העם הזה״.

רק נגעתי במעט מאשר יש וצריך לעשות לשיפור לשוננו וריענונה ע״י החזרת רבים מהמלים והביטויים והצורות של שפת המקרא לשפת דיבורנו וכתיבתנו היום, כדי התמזגותם בדרך טבעית והולמת ללשון חיה, שיניקתה מראשית נעורי האומה.

יש לקבוע ועדה של מלומדים וחוקרים, אשר תשב על מדוכה זו, ביחד עם האקדמיה ללשון העברית, ותביא סיכומיה לאחד הכינו­סים הבאים.

צו הזמן הוא — לשוב אל התנ״ך, אף רבות האפשרויות הגנוזות בפלא זה של התקרבות הדור הזה בישראל אל התנ״ך והתבסמו מכל הטוב האצור בו, להעשרת חיי רוחו של האדם בישראל ולהעלאת חיי החברה של מדינת ישראל.

א.  מ. קולר

י׳ אדר תשי״ח