לזאב, בן דודי, כאח לי

כתבה נעמי

לבסוף, ירד המסך על חייך, ושקעת בשינה שאין לה סוף: הכוח היחיד בעולם, שהפריד בינך לבין ורד, אהובת נפשך.

הייתי שותפה לחלק מאד משמעותי בחייך, שלא כולם ידעו עליו בגבע. היו חברים שהכירו אותך כילד. ילדי הכיתה הכירו אותך כחבר ללימודים ולמשחקים. ורוב החברים פגשו אותך כאדם מבוגר. לכן, הייתי רוצה לציין כמה מהתחנות בחייך, שסיפרת עליהם רק בערוב ימיך.

היו לך שנים ראשונות של ילדות מאושרת ביוגוסלביה, עם אמא ואבא, בית, צעצועים ושלווה של ילד, המקווה לגדול ולצמוח ככל הילדים בעולם - הן עברו מהר מדי.

 בלילה חשוך אחד, כפי שכתבת בספרך, פתאום עברת מידי הוריך לידיו של אדם זר, ללא דיבורים וללא הסברים. לא ראית את הוריך יותר לעולם. אדם זה, חבר של אביך, שעבד ברכבת היוגוסלבית, הביא אותך אל דודך אלקו, בזגרב. הוא היה הראשון מבין האנשים שהצילו אותך מגורלו של ילד יהודי ללא זכויות, המוּעָד להשמדה, רק בשל היותו יהודי. דוד אלקו המשיך בהצלתך, כששלח אותך, עם גברת בוז'יץ', ללובלינה שבסלובניה (היא הצילה גם אותי ואת אחותי הקטנה בדרך זאת). שם, עברת מיד ליד. אף אחד מאיתנו לא הכיר אנשים אלה. אבל, כולם דאגו לך ושמרו עליך, עד שהגעת אלינו, לאפּריקה שבאיטליה. היית ילד קטן, רק בן חמש. התחבאת מתחת לשולחן, כי פחדת שמישהו יבוא לקחת אותך גם מאיתנו. לאט לאט התרגלת להיות חלק ממשפחתנו. אבא שלי, שהיה האפוטרופוס הרשמי שלך, נקרא מרגע זה 'דוד ריקי'.

 גם מאיטליה נאלצנו לברוח, ועברנו את הגבול לשווייצריה ברגל. הגענו לבית עליית הנוער בבּיי. שם דיברו עברית, למדו לימודים כמו כל הילדים, שרו שירים, חגגו חגים ויצאו לטיולים. אתה, שהיית הילד הקטן ביותר ב"בית היתומים הזה", כך קראת לו, לא התאמת לשום מסגרת לימודית. היית 'שומע חפשי', כפי שכתבת בספרך. וכך, הסתובבת לך חופשי מהתחייבויות ב: שטח הגדול שהיה סביב שני הבתים שלנו, במטע התפוחים שהיה נטוע שם, בין פרחי הבר ובחברתם של פרפרים צבעוניים. בחורף הסתובבת לבדך בשלג, ובאחת הפעמים כמעט טבעת בשלולית גדולה של מי קרח, כי הקרח מעליה נשבר כשדרכת עליו. מזל, שנמצא שם מי שהציל אותך! לטיולי קבוצת הילדים אליהם יצאנו, בקיץ ובחורף, הצטרפת ברצון. ובשאר הזמן, שיחקת עם כל מי שהסכים לשחק איתך במשחק שחמט.  אף אחד מאיתנו לא ידע עד כמה בודד היית. כמה התגעגעת למשפחה שלך, וחיכית כל יום שיבואו לקחת אותך אליהם.

החיים בשווייץ נגמרו כשנגמרה המלחמה. תוך פחות מחודש ימים, עלינו לארץ ישראל באוניה שהביאה אותנו לחיפה. השנה היתה 1945. חודש לפני כן, ב 29למאי, חגגת  יום הולדת שמונה.  

אחרי כמה ימים בעתלית, הגענו לקבוצת גבע, בה התחילו חיים חדשים לכולנו. אתה נשארת הילד הקטן בינינו גם בגבע. לא נכנסת ל'חברת הילדים' כמונו, אלא הצטרפת לבני הגיל שלך בבית הילדים. הבדידות המשיכה לרדוף אותך, וכל פתיחת דלת קיווית "אלה ההורים שלי שבאו לקחת אותי אליהם". כך כתבת בספר שלך. מזל, שהתקבלת למשפחת מנוסוביץ', (מנוסי). הם חיבקו אותך בחום, ועשו ככל יכולתם לאהוב אותך ולדאוג לך, אבל לא יכלו למלא את מקומם של הוריך האבודים, להם כל יום ציפית שיבואו אליך.

בחופשים ובחגים נסענו שנינו להורי ולסבתא אוממה שגרו בנהריה, ואחר כך בקרית מוצקין.  איך הרגשת לידי, שהיו לי שני הורים חיים? אני יכולה רק לנסות ולדמיין. בספרך, אתה זוכר את דוד ריקי בחיבה גדולה. אבל, בלי קשר, המשכת להתגעגע להוריך, ולקוות שיקרה נס והם יחזרו  אליך, אולי בכל זאת?

גדלת, למדת ומצאת את מקומך בין חבריך. התבגרת. הלכת לצבא וחזרת לעבוד בגבע. כשסבתא אוממה שאלה אותך, אם אתה בודד בקיבוץ, אמרת לה "מה פתאום, סבתא? גבע היא הבית שלי, וכל החברים בקיבוץ הם המשפחה שלי!".

ואז הגיע החלק היפה והטוב בחייך: התאהבת בורד, בת למשפחת גלילי. חג גדול היה לנו בחתונה שלכם! איש לא ידע אז, אלו חיים יפים ונהדרים יהיו לכם. המשפחה שלכם גדלה עם הילדים שנולדו, ואחריהם התחילו להגיע גם הנכדים. כל הזמן הזה ראינו איזו שלווה נהדרת, איזו אהבה גדולה חבקה את כולכם. אתם חייתם ממש כמו באגדה.                                   

אגדה זו תימשך, אבל בלעדיך...

בביתך, במיטתך, מוקף בילדיך ובנכדיך - נפרדת מן החיים, מוורד אהובתך, ומכל המשפחה הגדולה והיפה שגידלתם.

תנוח בשלום, וימתקו לך רגבי עפרה של גבע.

בת דודתך, כאחות לך

נעמי