על סוניה
כתבה דורית
"התרצי תה וריבה מתות גינה?"
בביישנות מחייכת ואומרת "כן".
סוניה מניחה לפני צלוחית קטנה עם כפית של פעם. גם הצלוחית היא של פעם.
אני טועמת וטעם של ילדות מציף אותי... אלפי שנים מאז טעמתי טעם כזה של ריבה. ריבה של בית.
אני נמסה לתוך עצמי.
דמעות ממלאות את עיני.
הם מסתכלים בי. "בוכה?" שואלים - "כן".
הרזומה שלי לא משהו ועוד בקושי טעמה מן הריבה וכבר בוכה. מה יהיה איתה?
בחדר הצנוע שהוא בעצם בית חם ועוטף עומדים סוניה ומשה והם מאותתים לי להיכנס פנימה... לחייהם...
והשאר היסטוריה: אני בעקבות סוניה וצעדיה ההחלטיים לביקור יומי אצל פועה או חנה בביתן בהתחלה, ואחר כך בבית סביון. אני מחקה אותה אוחזת במגש בחדר אוכל – כמו שהקיבוצניקים מחזיקים במגש. יושבת לצידה בקלנועית ורואה את הקלות בה היא נוהגת... כן, היא אשתו של נהג משאית! בטח שאני יודעת!!!
אנחנו הולכות לקנות פקעות לקראת החורף אצל שרה באופנטיק וגם חזיות קונות שם. רגע למכבסה ועוד רגע לכיסא שלה במתפרה לסיים שם משהו.
היא יודעת על הספרים שקראתי וממליצה לי על אלו שהיא קוראת.
היא מלמדת אותי על חברי הקבוצה. על חברותיה הקרובות. על הקשרים של משפחת ידין/קרמר וקרמר/מה-נעים. מי הבן של מי... מי האמא... ואיפה היא עכשיו...
וסיפורי משפחה מצחיקים, וסיפורי משפחה עצובים, ודברים שבנות מדברות עליהם ודברים שלא מדברים עליהם.
אני אוהבת אותה יותר ויותר. החודשים עברו לשנים והשנים הפכו להרבה יותר שנים ולילדים שלי יש סבתא!
מתן ומיכאל מגיעים לבקר אותך מיוזמתם כאשר יאשה ואני איננו.
וכשיונתן התאהב בג'ודית האמריקאית ואמר שאבא שלה נולד בריגה – אתם יודעים כבר למה אני כל כך שמחתי!
הסוף ידוע מראש: את כבר התחלת את תהליך הפרידה מאתנו לפני מספר שנים. האטת את הקצב, פחות נחישות בצעדיך, מיעטת לדבר.
נתת למוזיקה פנימית כלשהי, לשטוף את מחשבותיך.
ואני יכולה לספר על השינויים שעברו עלי מאז הכנסתם אותי לחייכם, בזכותך.
את היית לנו כור גרעיני של כח, של חום וקירבה. אישה טובה ורחומה. שקולה, רגישה ומעשית גם יחד. את כל כך ידעת להקל על קשיים. ונגעת בי.
ראיתי את נשימותיך האחרונות, הרפויות והשטחיות. זכיתי להיות על ידך עוקבת אחר התנודות הרפות של הסדין הדק שכיסה אותך עד נשימתך האחרונה...
כל כך הרבה כאב יש בי כעת. כל כך הרבה צער.
אני אוהבת אותך סוניה. היי שלום.
דורית