וכך סיפרה סוניה על חייה:

"היינו  משפחה גדולה. גרנו בדירה של שלושה חדרים בעיר העתיקה בריגה שבלטביה. ארבעה ילדים, אמא, אבא וסבתא.

אחותי הגדולה הייתה בת שבע, אחי בן שלוש וחצי, ואחריהם הגענו שתי בנות תאומות "בלתי צפויות".

אמא בשום אופן לא רצתה ללכת לבית החולים (זה היה ב-1921) והלידה התרחשה בבית הצפוף הזה, בלי אמבטיה, בלי מקלחת, בלי מים חמים...

הגיע רופא ואחות מיילדת. הלידה עברה בשלום. שתי בנות שהמשקל של שתיהן יחד היה פחות משלושה קילוגרם! לידת תאומות הייתה תופעה נדירה בשנים ההן. אני ואחותי התאומה נולדנו  ביום הכיפורים ב-1921.

גדלנו בצפיפות, אבל בבית חם, באהבה וכבוד להורים. אבא היה שען. הוא היה נכה. גרנו בקומה שניה ותמיד שר כשעלה במדרגות הביתה. באותו זמן אמא כבר הכינה "סמובר" על השולחן וכולם התיישבו לאכול ארוחת ערב. תמיד אכלנו את כל הארוחות ביחד. לכל אחד היה מקום קבוע בשולחן הגדול המרובע בסלון שלנו.

אי אפשר היה שלא  להתרגש מטוב הלב של אמא שלנו. היא אף פעם לא הרימה את הקול שלה. הייתה מאוד מסודרת, והטיפול בנו  היה יוצא מן הכלל.

הייתה לה גישה נהדרת לחינוך של ארבעת ילדיה. רק כשגידלתי את הילדים שלנו, יכולתי להעריך את הכישרון שלה לגדל ילדים. להעניק תשומת לב לכולם. והכל בשקט, בסבלנות בלי גבול. למרות הצפיפות בדירה שלנו היא הייתה מקבלת אורחים. הדלת אצלנו הייתה פתוחה לכל אחד. מי שהיה במצוקה במשפחה הגדולה שלנו ידע שאמא שלנו תמיד תעזור. היא לימדה גם אותנו לעשות אותו דבר בלי לדבר על זה. וכל זה בלי פסיכולוגים ובלי אוניברסיטאות.

אבא אמר שילדים צריכים ללמוד בבית ספר בשפה שהם מדברים בבית. הוא היה פעיל בארגון בתי ספר ביידיש בלטביה ואני הייתי מאוד גאה שאבא שלי משתתף בכל מיני ישיבות. אבא לא הסכים שנלמד בבית ספר דתי יהודי. כי היה אתאיסט.

בסיום בית הספר היסודי אבא רצה שאהיה היורשת שלו, שאני אלמד את המקצוע שלו – להיות שענית. זה היה מאוד נדיר בשנים ההן – אישה שענית!

לא למדתי בבית ספר תיכון  וזה חסר לי מאוד, אבל בכל הזדמנות למדתי אצל מורים פרטיים.

ביוני 1940 ברית המועצות כבשה את הארצות הבלטיות. וביוני 1941 גרמניה התחילה בהתקפה על ברית המועצות.

לאה אחותי התאומה, שלמדה באקדמיה לאומנות התקשרה ואמרה שיוצאים מהאקדמיה לחזית. וביקשה שאבוא לפגוש אותה.

נפרדתי מאבא ומהגיס שלי ואבא אמר לי (אלה היו המילים האחרונות ששמעתי מפיו) "לכו ילדות שלי לכו, אני רוצה שאתן תישארו בחיים". גם את גיסי לא ראיתי יותר. אני נישקתי אותם ויצאתי...."

"על מוישל'ה שמעתי כבר מזמן מרוחל'ה חברתי. וכשראיתי אותו יום אחד בצומת רחובות בריגה, עדיין במדים, כבר התאהבתי בו. הוא חזר מהחזית ביפן והצטרף לחבורה שלנו. אני התיידדתי איתו. היינו חברים,  וב-1 בפברואר 1948 התחתנו."

"שני ילדים נולדו לנו. אסתר הבכורה נולדה ב-23 ליולי 1949 וכשהיא הייתה בת 8 הבאתי לה מתנה – אח קטן – ישה (יעקב). הוא נולד ב-19 במרץ 1957.

ב-23 ליולי 1971 הגשנו בקשה לעלות לישראל. היה פחד גדול לדבר על ארץ ישראל. אנשים פחדו אפילו לדבר יידיש. ילדינו ידעו שהם יהודים כמובן.

בשביל מוישל'ה שלי ארץ ישראל הייתה כבר מטרה. מכיוון שאחיו יוסף ואחותו פועה עלו כחלוצים ב-1934/5.

לאחר שלושה חודשים קיבלנו את האישור לעלות לישראל. 4 ימים היינו בדרך לאחר פרידה קשה מהבת עם הנכד ובעלה וכן פרידה מאחותי התאומה.

בתחנת הרכבת ירד השלג הראשון של החורף.

הגענו לגבע בלילה.

למחרת בבוקר התעוררתי לגן עדן....