"אב לאין קץ"
כתב דוד שטנר
להיפרד מגילי באנו, לדבר בו ולא לספוד לו. "גיל" הוא שמו ופניו קורנים אלינו. באנו להיפרד מגילי איש המשפחה, מאוהבה של גבע, מהאיש זקוף הקומה הפיסית והרוחנית גם יחד, איש שמהותו האירה לסביבתו, איש ישר בביתו ובצאתו.
בכל חייו ובימים האחרונים במיוחד, חשנו את אהבת בני משפחתו אליו, את החיבה שרחשו לו חבריו בגבע ומחוצה לה, את הידידות האיתנה של דורשי שלומו הרבים, הרבים מאד, כי הוא של כולנו כאן.
גילי כמו אומרת לנו המשפחה, הוא אבינו שלנו, אב הקושר עצמו בעבותות לנירה ולילדים, לדני וליובל, לדרור ולאיילת, לכלות ולחתן. אהבתו לנכדים ולכל בני המשפחה אין לה שיעור ואין לה סוף. נפשו יוצאת אליהם, ואליהם היא נכנסת בשמחה רבה ושוכנת בתוכם. אחרי עשרות שנים של חיים מלאים, כשהמשפחה גדלה כעץ עבות , כתבה נירה על ליבת השורש המשפחתי: "הכל בא מאהבה שיש לנו כל אחד אל רעהו, רעותו". ואכן הכל בא מאהבתו חסרת הגבולות אליהם, וזו שלהם לאביהם.
גילי כמו אומרים החברים בגבע, אוהבה של גבע הוא, אהבה ללא תנאי, אהבה מחייבת ודורשת מאמץ ועבודה לאין שיעור וללא תקרת שנים. גילי הרפתן הנצחי, איש שנכנס לבור החליבה גם בשנים המאוחרות לחייו, ועובד ברפת יחד עם נערים שגילם כשליש משלו. ובכלל: כל דבר הקשור למלה "משק" כמו דבק בגילי. כך בניהול הרפת, כך בריכוז המשק, כך בועדות לאין ספור שגילי פועל בהן, כך בתפקיד מזכיר גבע, ומעל לכל בחיי עבודה וחברה, חיי יושר ויושרה מלוא חופניים שנטעו בו (ובישראל אחיו) הוריהם, תמרה וקורז'יץ, נפילים מדור אחר. גם בשנה האחרונה, כשהמחלה הולכת ומכבידה ומצרה את צעדיו, גילי הולך לעבודתו בהנהלת החשבונות. באהבה הוא הולך, ומקפיד שם על קלה כבחמורה. אף כשהגוף כבד מאד, אנו שומעים את החכמה שבו, חכמה משכלת, מלוטשת וחדה, שזיק אירוניה בתוכה. מאהבת גבע ומחרדתו לה, הוא מחפש בראשו כל הזמן, ואף לאחרונה, את הדרך להתחדשות ולצמיחה ולשגשוג, בעוד כוחותיו נוטשים את גופו.
גילי הוא בכלל שלנו אומרים רעיו לשריון שחלקם אתנו כאן, רן,יוסי, לוי, שמואליק וששי, ממקימי, מפקדי ולוחמי חטיבה 37 ההיסטורית, שגילי היה בה מ"פ מוביל במלחמת ששת הימים. לימים כתב לו המח"ט אורי רום ואני מצטט: "לגילי, זה שפרץ דרך מוצב הטנקים הירדני בכפיר, הוביל את החטיבה לתוך שכם, השתתף בחסימת, בלימת והשמדת גדוד פטון מספר 2, טיפס במעלה הגולן לרויה, נע בראש החטיבה לכיבוש נפח. והכל בקור רוח ובתבונה רבה". ויאמר כאן במפורש, כי תחת אש לא הפקודה היא שמזיזה את הטנקים, אלא הדוגמא האישית שבצריח המפקד והרעות שכזו ולעולם. זאת אני מבקש לומר, גם כמי שחווה את מפגשו של גילי עם חבריו הלוחמים בכנס השנתי של החטיבה שהתקיים בסוכות האחרון, פגישת חיילים ומפקדים עם עברם ותהילתם. שם, לרגעים ארוכים, נטשה אותו מחלתו, והוא זקוף קומה כבימים עברו. ומשפחת השריון מחבקת אותו וטופחת על כתף המ"פ המוביל שלה ברעות שחושלה במכוות האש. "לא הטנק ינצח אלא האדם", הכל בגרסת גילי והחברים.
שלנו הוא אומרים הקיבוצניקים במדינה של שנות השבעים והשמונים, ובראשם אנשי כפר חרוב שקשריהם לגבע הוא יסוד קבוע לנו ולהם, מאפיק וממיצר שבצפון, דרך יישוביי ים המלח – קליה, מצפה שלם, ואלמוג, בואכה גזר המתחדשת, המשך ביהל וקטורה שבערבה, ועד לחולית וסופה שמנגד לרצועת עזה.
זו מניפת ההתיישבות בארץ שגילי משפיע עליה מטובו, משכלו, מאבהותו הרכה וממורשת גבע. הכל בתבונה וברגישות.
"זיכרונותינו שזורים יחד" כתבה מירהל'ה גיל, "גדלנו וחיינו תמיד יחד" אמר לי פעם דן ידין, שניהם בני כתתו, שכנים וחברים גם יחד. "אבינו" קראו לו חבריו ואמנון ידין בראשם, כינוי של שייכות ומשפחה, וגם קבלת בכורתו המובילה. נאמר כאן לעצמנו, על דעת המקום ועל דעת הקהל, את דברי המשורר " כי האב לא ימות, כי הוא אב לאין קץ. כי שאולה ירד חיים" .
שלום לאוהבה של המשפחה, שלום לאוהבה של גבע, שלום לחבר בקרב האש ארוך השנים, שלום לחבר שלנו.
שלום לאיש שמלתו - מלת אמת, משפטו - משפט אמת, חייו – חיי אמת.
דוד שטנר