אבא,

כרגע כל מה שאני רוצה זה להתכנס בתוך עצמי, לחשוב עליך, ולהיות בשקט. לדבר איתך בליבי הרי לא אפסיק לעולם. חוץ מזה, כמי שהמוטו בחייך אותו ניסית להנחיל לנו בכל הזדמנות היה שירו של ביאליק,

יהי חלקי עמכם, ענווי עולם, אילמי נפש,

רוקמי חייהם בסתר, צנועי הגות ועלילה,

חולמים נעלמים, ממעטי דברים ומרבי תפארת ;

אני בטוח שדיבור עליך בפומבי היה לצנינים בעיניך, ומסב לך מבוכה רבה ואי נחת.

מצד שני, כדי ששברון ליבי לא יתפרש כקבלה אילמת של לכתך בטרם עת ובייסורים כה קשים, אני מבקש את רשותך להביע בפני האנשים והנופים שכה אהבת את מחאתי, סליחתי, והכרת תודתי השקטה.

מחאה, על המעשים שלא הספקת להשלים, על החלומות שטווית ולא הספקת להגשים, ועל הזכות שנגזלה ממך להתרווח לאחור וליהנות עם אמא והנכדים מעמל חייך שהרווחת ביושר ובדין. יותר מכל, אבל, אני רוצה להביע את מחאתי השקטה על ייסוריי הגוף והנפש הקשים שבהם הועמדת.

להוציא אולי את הרצון של בורא עולם להעמיד במבחן את צלמו בקרב הדגמים שיצאו לו הכי קרוב, מבחינת האהבה והמעשים הטובים שיש בהם, למה שהוא התכוון, אני לא מצליח למצוא בזה שום משמעות. אבא, אני מרשה לעצמי להגיד בחרדה גדולה את מה שאתה מעולם לא העלית בדעתך אפילו לחשוב עליו. זה לא הגיע לך.

סליחה, על כך שקצרו ידינו מלהושיע או להקל.

והכרת תודה, על מי שהיית בשבילנו ועל הירושה הרוחנית שאתה משאיר לנו. אני יודע שאם הייתי שואל אותך מה הדבר שהכי היית רוצה שנזכור ממך, היית אומר דבר אחד בלבד : שהיית בן אדם. לא מושלם, אבל שלם. עד הרגע האחרון. בראש וראשונה עם עצמך, ואחר כך עם הסובבים אותך.

ביום חמישי האחרון, כשביקשת מאיתנו בשאריות הצלילות והנחישות שעוד נותרו בך להיפרד ממך ולהניח לך ללכת אל מנוחת עולמך, ליבי נקרע בכאב. מצד אחד, רציתי עוד פעם אחת אחרונה להיות הילד שלך שמתרפק על גופך הדובי ומחפש מחסה בין כפות ידיך הגדולות והחמות, ולא בנך הבוגר שמספר לך כמה אני אוהב אותך וגאה בך, ומבטיח לך בקול סדוק שתמיד תישאר בלב שלנו. ומצד שני, היתה בי הכרה שזה מה שנכון עבורך. שקביעת העיתוי של הפרידה היא אולי הקרב האחרון שבו אתה יכול לנצח במלחמה על חירותך וכבודך כאדם מול המחלה הארורה שקרעה ממך באכזריות פיסה אחר פיסה מהם.

אז תודה, אבא, על טוב הלב, האהבה וההומור שלא עזבו אותך עד הרגע האחרון, ועל ההזדמנות להגיד לך את זה.

יתגדל ויתקדש שמך וזיכרונך, אבא. דמותך ודרכך לא יחווירו ולא יימוגו אף פעם, מפני שהן תמיד ימשיכו לחיות בלב של כולנו ולהיות מונצחות במעשים, בכאבים ובשמחות של חיינו.

עכשיו כשבמילותיו של יהודה עמיחי לאמו בשירו "משוחררת", אתה משוחרר מגופך, ומפחד פתאום, ומפחד עלינו, אני מקווה שתמצא מנוח לנפשך. נוח בשלום על משכבך, אבא.

                                                דני