חיים קארו
כתב דוד שטנר
תשעים שנות חיים ותרבות היו לחיים קארו, תשעים שנים מאז נולד בברלין של שנת 1915 ועד לקץ ימיו פה בגבע.
אם יש את נפשך לדעת מאין שאב חיים את רוחו, לך לבית הוריו, ביתם של עליזה ואמיל לבית קארו. בבית האמיד הזה תמצא ילד יהודי ההולך יום-יום לבית-ספר עברי, המלמד בשפה העברית, שם היה חיים לחניך מחזור א׳, הסופג תורה עם דרך ארץ. בבית-ספר זה ניבנה היסוד המוצק שלו כאיש תרבות, יסוד שנוספה לו אחר-כך רוח ההשכלה שנשבה בגימנסיה הכללית שבה למד, כמקובל, 13 שנים של לטינית, יוונית, מדעים והשכלה עיונית רבת מעוף. שם בבית-הספר, גילה את אהבותיו הראשונות למוסיקה הקלאסית (כמובן) שאין כמותה לנפש האדם, ולמתמטיקה, שאין כמותה לחידוד עיוני מופשט. חיים והמספרים והנוסחאות החידות והפתרונות, וחיים של הצלילים, ההרמוניה והשקט המפעים שבהם, היו לאישיות אחת שלמה. אהבות ישנות אלו למדע ולמוסיקה, לא נשכחו ואף גדלו והתרחבו ברוחו במשך השנים. ״אהיה פיסיקאי או מוסיקאי״, כך חשב לו חיים, ברוך הכשרונות.
הכל נראה ורוד, ורוד מדי במציאות של הנאצים שמילאו את רחובות ברלין. אמו של חיים ובן זוגה המרשטיין, הזכור לטוב, השכילו לקרוא את הכתובת שעל הקיר, עזבו את ברלין של 1933, ששום דבר טוב לא יצמח ליהודים שבה, והגיעו ארצה. היטלר עלה לשלטון, והם, להבדיל, עלו ארצה. לאחר ימים הגיע לכאן גם חיים בנם, כדי ללמוד חקלאות במקווה-ישראל המיתולוגית. כאן, ב״מקווה״, יחד עם חבריו ילידי הארץ (מהם יוזכר גיורא זייד), כאן ניבנה חיים החקלאי, איש האדמה, השדות, העצים ואיש ארץ-ישראל. חיים הפך לתלמיד מצטיין בכל אשר למד. נדגיש: ״מקווה״ הוא לא סתם בית-ספר, ״מקווה״ היא השקפת עולם סדורה, אותה נשא לגבע בתום שלוש שנות לימודיו.
הקבוצה הקטנה קיבלה את ה״ייקה״, שהכירה מעת שעבד בה כחלק מתקופת לימודיו, מועד בו רכש את כרטיס הכניסה האישי שלו מאותה חבורת מייסדים המחמירה עם עצמה ועם זולתה. לחיים זה נראה טבעי לחיות אל מול הגלבוע. החקלאי שבו פרץ למטעים ולכרם במקצועיות חסרת פשרות: בחידושי המדע שרק צריך לאמץ אותם ולהפנים את ערכם, בדייקנות הטבעית שלו, שעה אחר שעה, ודיווח זה דיווח ומילה זו מילה. בכרם זה הוא הכיר, כמנהג אבותינו, את רחל, נערת ״עליית הנוער״ שנשלחה לעבוד שם. תשומת ליבה, ליבה ממש, הופנתה ל״ייקה התימני שידע גרמנית״, ומאז ועד היום חייהם שלובים יחד... שלושים שנות כרם ואגסים נחשפו לצעירים רבים. הם שמעו בדיוק בארבע בבוקר את הצפצוף ליציאה לכרם, ועד לסיום יום העבודה הכירו את החקלאי המלומד הזה, קיבוצניק "שרוף" - עבודה והשכלה בכרם הדעת האין-סופי.
לחיים, צאצא ליוסף קארו הגדול, היה ״שולחן ערוך״ משלו לחיים בגבע ובמשפחתו הפרטית, לה נוספו גיורא ז״ל, מיכה, יאיר ונורית. כל אחד בן לאמו, ולכל אחד הופנו שעות אהבה וחסד כמתבקש. הבית הצנוע בממדיו הפיסיים, הכיל את ההשכלה המרחיבה רוחו של אדם, את המוסיקה המעשירה את נפשו, את הסדר והמשמעת, וזו, המשמעת, היתה במינון מתחשב ישלומר. למשפחה המתרחבת היו ימי שמחה מרובים, בצד ימי עצב, ובראשם מותו ללא עת של גיורא, הבן הבכור. חיים נשא בשקט את מות בנו, כשהוא מאופק כדרכו. אבי המשפחה המשיך להיות דמות מלכדת ומנחה, החל בלימודי בניו המכירים לו יותר מתודה, המשך בהנחיות מדויקות על הסכנות שבדרך למי מהם הנוסע לחו״ל, וכלה בערנותו לחייהם של נכדיו וניניו.
מחזור שני של חיים היה לו לחיים ב״בקרה״. הכורם שהתקשה להיפרד מהמזמרה, שהיתה לחלק מגופו, הפך לבונה לוחות פיקוד אלקטרו-פניאומטיים. חיים כדרכו: הוא ירד לשורש העניין, למד את עולם החשמל, תחום חדש עבורו, והפך לאיש מקצוע מהשורה ראשונה. אך לנפשו של אדם יש חוקים משל עצמם. הנפש נשארה בחקלאות, בעצים, בכרמים ובשדות. את הישגי החקלאות למד מכתבי-עת מדעיים, התענג עליהם והמשיך ברוחו לחיות בחקלאות כבעבר. בצד היותו איש הנטוע חזק ב״בקרה״, ביתו החדש לשלושים השנים הבאות, שנות עבודה פוריה ורבת הישגים.
הגוף של חיים, גוף שידע תקופות קשות במהלך חייו עד כה, הלך והיקשה עתה על חיים לנהוג כבעבר. הדעיכה האיטית, שכללה קושי בתנועה ובתגובה, לא הרתיעה איש כחיים. הוא עסק במרץ בחקר תולדות המשפחה, התכתב עם חוקרים בענייני מדע, ואלה חיפשו את קירבתו, עד לימים האחרונים ממש. נפש בריאה בגוף לא ממושמע.
אנו נפרדים מחיים קארו, ״ייקה״ מלומד, איש משפחה, איש המידתיות הנאה והריסון העצמי, איש התרבות והחברות הטובה, שחייו באו לקיצם. רוחו המיוחדת שרויה עלינו וכך נזכור אותו.
דוד שטנר