על מתילדה

כתב נחמן

 

מתילדה בת ישראל, חלוצה וציונית שעלתה ארצה עם ראשוני גלי העלייה השלישית. יוצאי עיירות וערים בפולין וברוסיה בימים שלפני המהפכה ולאחריה. אחת מחבורת ״דרומיה״ הייתה מתילדה, בשנות הנדודים של ה״חבורה״, בעבודה בפרדסי האיכרים ובכרמיהם בנס-ציונה, בגדרה, ובחדרה, שם התלכדו הצעירים והצעירות האלה לקבוצה, תוך שהם מתנסים בפועל בהוויה של חיי שוויון ושיתוף ואחריות הדדית.

תוך שהם כובשים את עצמם לעבודה קשה ולהתנסות בתנאי הארץ - מחליטה החבורה לאחר לבטים לא קלים להצטרף לגבע בת ה 8- באחת התקופות הקשות שלה אלה היו ימים שגבע נעזבה מרבים ממיטב חבריה. הנותרים נאחזו בעקשנות במקום ובמעשה ידיהם. הצטרפותה של חבורת ״דרומיה״, ומתילדה בתוכה - קבעה לשנים רבות את התפתחותה של גבע ואת נעימת הוויתה ויחסי האדם שבה. זה היה, ואולי כך עד היום, צירוף של חומרה, לעיתים כמעט אכזרית בתביעה מן היחיד בעבודה ובחיי החברה יחד עם סליחה והבנה לחולשותיו... תוך אמונה ביכולת התיקון וההשתפרות של האדם. כל זאת תוך מהלך מתמיד של עבודה ויצירה, במשק, בחברה, בחינוך ובתרבות. לא היו שום מחיצות בין שכבות החברים. חייה של מתילדה היו תמיד השתלבות מלאה ושלמה בחיי המקום. תחנותיה העיקריות היו בעבודה, בטיפול בילדים רכים, הקמת הגנון הראשון במקום, אח״כ הקמת המועדון לחברים (״המועדון של מתילדה״) כשהיא משרה שם אווירת חום ונעימות.                        

ולבסוף, והיא כבר אישה-קשישה, היא מצטרפת לצוות ״בקרה״ ונקלטת שם בעבודתו במסירות ובהתמדה למשך שנים רבות עד הסוף ממש.

דרך ייסורים הייתה דרכה של מתילדה בחיי המשפחה. בגיל צעיר למדי חלה אליעזר בעלה, איש חכם ומוכשר, ישר, קפדן וחרוץ. במחלה אנושה חלה, ממנה סבל שנים רבות ומיוסרות וממנה לא קם.

כל שנות המכאובים האלה ליוותה מתילדה את אליעזר באהבה ובמסירות ללא־מצרים, סעדה אותו יום-יום אם בגבע ואם בפרקי הזמן, שהיה חייב להימצא בירושלים תחת פיקוחם ובטיפולם של מיטב הרופאים, שלמדו להכיר ולהוקיר את האיש המיוחד הזה. קשרים עמוקים של אהבה והערכה צמחו בין משפחת אליעזר ומתילדה לבין הרופאים, ובעיקר עם פרופ׳ רחמילביץ ומשפחתו. בתה האחת של מתילדה, איה, שהקימה את משפחתה בבית-זרע נפטרה ממחלה ומתילדה, כבר קשישה, מלווה אותה על קברה. בתה הבכורה, אופירה, הקימה את משפחתה באורים שבנגב הרחוק ומתילדה נשארה כאן לבדה, אבל לא בודדה. על אף האסונות והתלאות האלה ־ לא מש החיוך מעל פניה. לשאלה על מצב בריאותה - הייתה תמיד משיבה ברוח טובה ואופטימית. תמיד נמצאה לה מילה טובה לסובבים אותה, למטפלים, לעובדים ולגבע בכלל. הייתה קשורה למקום הזה בקשרי אהבה וחיבה רבים ועמוקים. העריכה כל מה שנעשה כאן.

מימי הילדות הרחוקים זכורה מתילדה כמטפלת שעשתה לנו היכרות ראשונה עם סיפורים ידועים כמו: ״פינוקיו״, ״ילדי רב-חובל גראנט״ ואחרים. בזמירות בלילות-שבת הייתה תמיד בין חבורת המזמרים, ולעלוני הקבוצה הייתה נוהגת לכתוב רשימות התרשמות, ברכה והערכה לאנשים ולאירועים. לא פעם התעוררה בי פליאה למראה המזיגה הזו בין הייסורים, הצער והכאב המשפחתי והאישי, לבין ביטויי השמחה, הגאווה והערכה לחברים ולמעשה המשותף של הקמת גבע לביטוייו השונים.

חיים ארוכים עד זקנה ושיבה היו מנת חלקה של מתילדה אך דומה כי הגורל היטיב עימה ולא סבלה היה עיקרם, אלא דווקא שמחה, שחוק וזמר. תמיד ראתה את הטוב שבדברים ובאנשים, וחבל על דאבדין.

יהי זכרה ברוך.

 

נחמן